Search

שמונה חודשים לתוך הקורונה

רוח צפרירית קלה מנשבת על הגבעה, ואני עדיין על הספסל. העונות מתחלפות, סגר בא וסגר הולך, הילדים בזום או בקפסולות או בכלום, החנות נפתחת ונסגרת, הירידים באים והולכים, כאוס שולט על העולם, כאוס שמתחילים להבין שהוא כאן כדי להישאר. ואני פה. שמונה חודשים של און אוף על הספסל הזה. לפחות הוא ממוקם בנקודה גבוהה מספיק שמקבלת זרמי אוויר מהים, כאלה שמצליחים להשתחל בין גושי הבטון של הבניינים של תל אביב בואכה גבעתיים. אז הימים עוברים, והמנגינה נשארת. מנגינה של כוחות שוק, כוחות פוליטיים, כוחות חברתיים, שכל אחד מושך לכיוון שלו, ואף אחד לא מסכים עם אף אחד. קקופוניה של קולות שאת אף אחד מהם אני לא רוצה לשמוע. וכולם ביחד יוצרים מיאוס שלא נראה במחוזותינו מעולם. במקום ללמוד לחיות עם הנגיף הקטן הזה, בחרו ליצור הפחדה ותבהלה, לנסות להילחם בו בדרכים לא הגיוניות, לא מוצדקות, ולא הוגנות. ובעזרתן - לשלוט בעם. אז במקום שכולם, כולל אני, ננסה ללמוד לחיות עם הנגיף, דו קיום של אנושות בסביבה שיש בה סיכונים, לא משהו חדש, לא משהו שלא היה פה קודם - במקום זה, רמסו ומעכו סקטורים שלמים, פגעו בילדים שלנו, והשאירו אותנו מדממים בצד הדרך, מלקקים את הפצעים שלנו ושל הילדים שלנו, מתמודדים לבד עם ההריסות. אבל לא כולם נפגעו. לא כולם איבדו את העבודה. לא כולם מטופלים בילדים קטנים שמיום ליום מתוסכלים יותר ויותר, לא כולם יושבים מול עסקים סגורים, לא כולם נלחמים לפרנסתם. חלק, אפילו, נהנים מהמצב. הזוי, אבל קיים. יושבים על משכורות עתק של משרות שעדיין מתקיימות, נחים על כנפי החל״ת בשאננות מוציאה מהדעת, מתמזגים ברוחניקיות מעצבנת עם הסדר העולמי החדש. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד והדרך שלו להתמודד.

נהיה מאוחר. הולכת להתחיל את היום , ולהתמודד עם הסיפור שלי.


פוסטים קודמים בבלוג