היום שאחרי
חייבת להודות, אתמול כשהצצתי בחדשות אחרי חודשיים או יותר של בלי, שמתי לב לנימה חדשה שאופפת את השידור. נימה של אופטימיות. חיסונים, ישראל במקום הראשון, רואים את הסוף של הקורונה (אפריל כזה) ועוד כיוצא באלו אימרות חיוביות. כאילו והעורך של החדשות קיבל הוראה מלמעלה לטעת תקווה בבני ישראל המצויים בסחלה, ולהפציץ אותם בחדשות טובות. כמובן שלא הכל חדשות טובות, אבל בלית ברירה, מאחר ורוב המהדורה זה הקורונה, צריך לדווח את האירועים כפי שהם (בין תאונת דרכים ליריות בכביש 6 וכמובן הבחירות), וכפי שהם זה שרואים את הסוף. אז מה יהיה פה ביום שאחרי? איך מדינת ישראל תצא מהבוץ שהיא הכניסה את עצמה אליו? הגרעון המטורף, החל״תים הלא הגיוניים, המובטלים, המדוכאים, המתאבדים. מדברים על סוף המגיפה, אבל כמו בכל מסלול של ברירה טבעית, כנראה שרק החזקים ישרדו. החזקים בעלי החוסן הנפשי, אלה שיכולים להרים את עצמם גם כשקשה. כשמאוד קשה. אלה שיש להם סביבה תומכת, או אלה שריפדו את עצמם בכסף מלפני 2020 ויכולים כעת לחיות עליו. ולמה אני מתעסקת בדברים האלה על הבוקר? כי 2021 מתחילה עוד יומיים, וצריך לעשות תוכנית יעדים שנתית, ולבנות לו״ז קמפיינים וכאלה, אבל במקום זה, מה שיש לי מול העיניים זה חנות סגורה, ירידים שלא מתקיימים, ואיך מחזיקים מעמד עד אפריל (במקרה הטוב). חדות העין שביניכן, יכולות לראות את הכתובת על החלון, שנשארה מהסגר הקודם: עד מתי אוקטובר 20? ועכשיו אני שואלת עד מתי ינואר 2021?
אבל למרות הכל, אני אופטימית. על עצמי הכוונה. יודעות למה? בגללכן. בזכותכן! כי אתן ממשיכות להזמין ממני מעיליוניות ושמלות ומכנסיים וחולצות, וכל הזמנה כזאת שנכנסת מקפיצה לי את הלב באופן חיובי ביותר. מזכירה לי שאוטוטו עברה שנה מתחילת המשבר המטורף הזה, וראו איזה פלא - אני עדיין על הרגליים. וזה ממשיך לקרות כל יום, ולא מובן מאליו בכלל. ותודתי נתונה לגמרי לכן.
שיהיה יום מקסים חברות
