עד מתי אוקטובר 20?
מאחורי זכוכית עייפה, מאחורי חלון הראווה הממותג של החנות הסגורה, עומדת הבובה, ועליה השמלה, ומחכה. כל נקודה ונקודה על הרקע האדום שלה, עומדת ומחכה. מחכה ומחכה ומחכה. מחכה לממשלה שתחליט החלטה שלא קשורה אליה בכלל. החלטה רנדומלית, שמפוצצת בשיקולים לא ענייניים, החלטה של צוות שמרכין ראש אל מול הרודן סגול השיער. עוד שבוע, ועוד שבוע, וכבר יותר מחודש, ועוד שבוע. והחנות סגורה. ברי דעת היו אומרים, עם המצב הזה, שסוגרים לך את החנות כל שני וחמישי לזמן לא ידוע, איך אפשר לנהל את העסק ככה, היית כבר אמורה פשוט לסגור אותה, ולעבוד אונליין בלבד. סתם בזבוז כסף, הם היו אומרים. אבל לי, לא כל כך קל לוותר עליה. למרות שחלק גדול מהלקוחות שלי בכלל לא ביקר בה מעולם, והן רוכשות את הבגדים שלי באינטרנט או בירידים, עדיין, אני לא מוותרת עליה. היא מעין בית קטן בערבות גבעתיים, בית של הבגדים שלי. מפה אנחנו יוצאים ביחד לירידים, מפה נשלחות אליכן החבילות, פה אני שותה קפה בבוקר, פה אני נפגשת עם לקוחות שכן מגיעות לחנות, שיחות על גבי שיחות ריחפו פה באוויר החנות. אם הקירות יכלו לדבר. אז לא מוותרת. עדיין.
להגיד לכן את האמת? כבר שבוע שלא ראיתי חדשות. וגם השבועות שקדמו לשבוע הזה, היו מלאות בהרצה קדימה של כל כתבה וכתבה ומסקנה חפוזה שאין כלום לראות שם. זיגזג אינסופי של שקרים הפחדות ושטויות. פעם ככה פעם ככה. כן לא שחור לבן. יאללה כבר, מושחתים, נמאסתם. כן כן, גם אתם בתקשורת. העריכה המגמתית הזאת של קורונה קורונה ועוד קצת קורונה כבר יצאה מכל החורים. אה, יש רייטינג? עובדת לכם טוב שטיפת המוח, אה? משלמים לכם טוב על יחסי הציבור האלה, נכון? כאשר אמרתי, מושחתים.
אז אני בחנות הבוקר, מחכה ללקוחות שיאספו את החבילות שלהן. לא אהיה פה הרבה זמן, למרות שיש לי קצת עבודה על המחשב ואעשה אותה פה. ונתראה בחנות הפתוחה בשבוע הבא. זאת אומרת הבא הבא:)
עד מתי אוקטובר 20?
Comments