היום השלושים וחמישה

היום השלושים וחמישה.

ראיתן איזה אפליה?? ראיתן איזה חוסר צדק?? כמעט הכל כן, הלבשה לא. מקרר, שכולם נוגעים בו ואי אפשר לכבס אותו כשמגיעים הביתה - כן. אבל שמלה שנכנסת לכביסה ולא משאירה אחריה שום סימן קודם - לא. מקדם ההגנה שלהם לא ברור בכלל. דיברו על זמן שהייה בחנות... נו באמת. מקרר לוקח פחות זמן לקנות משמלה? לא נראה לי. בקיצור, ממש לא ברור. והכי לא ברור, מה יעשו כל ההורים שחוזרים לעבוד עם הילדים שנשארים בבית??? אה כן, קבוצות של שלושה עם הורה אחד שלא הלך לעבודה. בחיי שזה צחוק מעבודה. הכל כל כך פרוץ, כל כך שטחי ולא הגיוני. שזה מחליא. מחליא עד כדי שקמתי הבוקר עם תחושת בחילה פנימית מהמדינה הזאת. רמי שביט בעלי המשביר לצרכן אמר אתמול בחדשות, המדינה אמרה לי לסגור את החנות לחודש, שהמדינה תשלם את החודש הזה. הרי כל מדיניות המגיפה הזאת היא בסופו של דבר החלטות שיש כאלה שמסכימים איתם ויש כאלה שלא. מבחן התוצאה הוא לא ברור בכלל. באותה מידה היו יכולים לקבוע כללי הגיינה ושמירה על מרחק, מסיכות כפפות וכל העניינים האלה, ועדיין מספר החולים והנפטרים היה זהה. אין לדעת, ואין גם לדעת אם המדיניות שנקטו היא זאת שגרמה לישראל להישאר בתחום המספרים הקטנים. מה שברור למעלה מכל ספק, זה שהמדינה היא זאת שנתנה את ההוראה לסגור את המשק, ועל כך היא צריכה לקחת אחריות. והיא לא. אתם יודעים למה לא? כי כל מקבלי ההחלטות (וגם חלק גדול מהציבור אגב) יושבים על משרות יציבות שלא נפגעו מהקורונה, על משכורות שנותנות להם שקט נפשי ואין להם מושג וחצי מושג מה זה לחיות בפחד קיומי כי המדינה החליטה שזאת האסטרטגיה הטובה מכולן. תרשו לי להתנצל רגע, ולהבהיר כמה דברים. אני יודעת שהטור הזה הפך לפעמים להיות מקבץ של טרוניות וקיטורים נגד המצב והמדינה. אבל נראה לי שזה תהליך טבעי שקורה לאנשים שלוקחים להם את הפרנסה, את החופש, את הבטחון. הם מתחילים לקטר ולהתלונן. לא ככה? כבר כמה פעמים פנו אליי לקוחות שקוראות את מה שאני כותבת כל בוקר, בהודעה אישית שמביעה דאגה על מצבי. אז תנו לי לעשות לכן קצת סדר: אני בסדר. רוב הזמן מדחיקה. מוכרת כמה שאני יכולה, במשלוחים. הבית מלא באוכל, כל יום ארוחה חמה, לפחות אחת. הילדים סך הכל לא מתלוננים. כשאני שואלת בצורה מפורשת, אז כן, הם מתים כבר לחזור לגן ולבית ספר ולחברים וללכת לסבא וסבתא ולפגוש את המשפחה. אבל המסכים איכשהו מרגיעים להם את הבעסה, ומדחיקים אותה. ימים יגידו כמה נזק התקופה הזאת עשתה להם. האווירה בבית טובה, רוב הזמן. משחקים טאקי ודוקים עם הילדים מידי פעם, הארוחות מחוייכות וטעימות, יורדים למטה להוציא אנרגיה ולהתמנגל עם השכנים, הילדים הולכים לישון בשעה נורמלית, וכולנו ישנים טוב בלילה. אני באופן אישי, ידיי מלאות. אין לי רגע דל. אז משעמם זה לא. וכשיש כל הזמן מה לעשות, פחות שוקעים ברגשות שליליים, כך שסך הכל המצב לא נורא בכלל. פשוט אני לא מבינה את כל ההיסטריה הזאת סביב הקורונה, ואת המדיניות שנקטה ונוקטת הממשלה בהתמודדות עם הנגיף הזה. אז זה בא לידי ביטוי בטרוניות האלה שלי.

אולי אני פשוט אעביר את אחת ממכונות התפירה שלי מהסטודיו לחנות, ואהפוך למתפרה לשבועיים הקרובים:) כי מתפרה - כן. והלבשה - לא.

זה פשוט גרוטסקי כמה שזה מגוחך.

יאללה, מספיק עם ההתבכיינות. לכי לעבוד ושלחי כבר את המשלוחים שהבנות מחכות להן בקוצר רוח. תגידי תודה לפחות על זה, ותשתקי:)

נשיקות מרחוק