היום השישה עשר

היום השישה עשר.

השקט הזה של שמונה בבוקר, בלי ההמולה הרגילה של הבוקר, משאיות, אוטובוסים, הורים שמביאים את הילדים לגן, אני מוכנה לחתום על זה. שיישאר ככה. שקט. אם אפשר שהכל יחזור לקדמותו חוץ מהשקט, שיישאר, ושהמרחק (נימוס) בין אנשים יישמר. זהו. כל השאר מבחינתי יכול לחזור למה שהיה. אתמול כשדובר על סגר מלא (פחות או יותר), נפל לי הלב לכמה רגעים לתחתונים. ואז הבנתי שזה לא הולך לקרות, אז התעשתתי. מה זה לא לצאת מהבית בכלל? איך בדיוק אקח הזמנות מהחנות? את כל הסחורה להעביר הביתה? לא יקרה. והילדים? חייבים לרדת להתאוורר פעמיים ביום. כמו כלב. חייבים להוציא אותו פעמיים ביום לפחות:) בקיצור, נתנו לנו עוד כמה ימים של חסד. ברוך השם:)