Search

היום העשרים וחמישה

היום העשרים וחמישה. איזה שקט. כמה שקט. הציפורים מצייצות, שיעול נשמע מאחד הבתים, ובדיוק כשהתכונתי לכתוב אף רכב לא נוסע, עבר פה איזה ארבע על ארבע מרעיש. אבל ברגע שהוא חלף, ואקום של שקט מילא את אוזניי שוב. הואקום הזה, אני מאוהבת בו. מי שגרה בעיר, ונוסעת שעתיים שלוש ברכב לאיזה ישוב מרוחק בצפון או בדרום, מכירה את ההרגשה שכשמגיעים, מכבים את המנוע, פותחים את הדלת, ונשאבים בשניה לתוך ואקום של שקט של כפר. אז כזה. פה. באמצע העיר. ~~~

אז היה אתמול סדר. היה בסדר סך הכל. בהתחשב בשני ילדים עייפים ושני הורים עוד יותר עייפים:) הגענו בקושי, עם דילוגים גדולים ל״שולחן עורך״, נדב קרא מדהים, חרוסת לא היתה, ביצה במי מלח כן, אז חצי כוח כזה היה הכל. ואחרי האוכל, שהיה טעים ממש, הגיע הקינוח ואיתו חד גדיא ואחד מי יודע. חד גדיא לווה בפירוש שלי בעברית, ועד סוף השיר נדב כבר ידע בעל פה את סדר העניינים. מהקדוש ברוך הוא ששחט את מלאך המוות, ועד אבא שקנה את הגדי עם שני הזוזים שלו. בקיצור, היה. היה גם זום קצר עם המשפחה, כי חלק היו אחרי וחלק היו לפני וחלק בכלל לא עשו. כמו כל המשפחות.

אפרופו קינוח, אני עושה מן ״עוגת מצות״ כזאת שמורחים רוטב שוקולד (שמנת מתוקה, שוקולד מריר וחלבה - מבשלים ביחד ומערבבים טוב טוב) בין כל מצה בגובה של חמש שש מצות, שמים בפריזר וחותכים לקוביות קטנות. טעים רצח. אבל זה לא המתכון המקורי של סבתא שלי. וסבתא שלי, לצערי הרב, מנותקת בימים אלו תחת מעטה הדמנציה וקצת קשה לשאול אותה. היא היתה עושה את זה עם חמאה, קקאו, סוכר, וחלבה. מכל זה היה יוצא רוטב שוקולד מדהים, הרבה יותר טוב ממה שאני עשיתי אתמול. אולי מישהי יודעת את הכמויות של השוקולד הזה עם החמאה והחלבה? ממש בא לי לעשות את זה זהה לשלה, ולמרות שיש לי הרבה מתכונים שלה, את זה - פיספסתי.

וזהו כזה. יום חופש היום, ומחר נתחיל לעבוד שוב בכל הכוח. אולי חצי כוח:)

נשיקות

פוסטים קודמים בבלוג