משפחה שכזאת

אנחנו משפחה שכזאת. צוות של שלושה שמתגלצ׳ים ביחד על החיים. כששני הילדים בבית, תמיד יש התרחשות קולנית, שמחה, עצבנית, משתוללת, כל פעם משהו אחר. הבוקר למשל, התעוררתי מאוחר מידי. ממש מאוחר מידי. בשבע וחצי פתחתי את העיניים, כשהגדול צריך להיות בבית ספר בשמונה ורבע. ומתוך קורי השינה בלי טיפת קפה בורידים, הייתי צריכה לארגן את שניהם בליווי צורמני של ״אני לא רוצה ללכת לבית ספר״ בלתי פוסק. אתן יודעות מה הלך בבית בין שבע וחצי לשמונה? בית משוגעים:) אבל בית משוגעים טוב. כי בסוף כל אחד הלך למסגרת שלו עם נשיקה וחצי חיוך, ואני עכשיו בקפה, נרגעת מהבוקר המשוגע שהיה. בכלל, השבועיים האחרונים הם בית משוגעים אחד גדול, מלא בלת״מים וקלקולים ותיקים שצריך לטפל בהם. המכשיר הזה לא עובד, ופה צריך לתקן את זה, והאתר, והיריד, ובעיות על בעיות והכל, אבל הכל - עליי. טוב, מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי לבחור בחיים של עצמאות מוחלטת כולל עצמאות משפחתית? אז לפעמים זה טו מאצ׳. והכל ביחד נופל עליי ועם הכל אני צריכה להתמודד. אז אני מפרקת את זה לחתיכות, כהרגלי בקודש, ומחלקת את זה למנות קטנות של התמודדות. אחרת כלום לא קורה. ואם זה לא מספיק, אז כבר שלושה שבועות מאיימים עליי עם סגר שלישי, שעל חלק גדול מהעם בכלל לא משפיע, אפילו להיפך. אבל עליי, ועל עוד הרבה עצמאים שמטופלים בילדים קטנים, הוא משפיע ועוד איך. אז מאיימים. שיאיימו. אני עדיין אופטימית שזה לא יקרה. עד הרגע האחרון אני אסתום אזניים ואשתדל להתעלם מהאיום. וכשזה יקרה - נתמודד. כבר אמרתי את זה בעבר ואגיד את זה שוב, אחרי מה שעשו לנו עם הסגר הראשון של חודש מרץ, עם הילדים והעסק וכל הבלאגן - כבר כלום לא מפחיד אותי.

זה מה יש, ועם זה ננצח. לא ככה?

ובלי קשר, או עם קשר, קפצו לאתר החדש שלי ותתגלצ׳ו עליו קצת:)