ימים אחרונים של קפה

ימים אחרונים של מאוורר. ושל כיסא שנוח לשבת עליו כשאני שותה קפה בבית הקפה בבוקר. ושל מאפרה, ושל שירות, וכפית ערבוב לסוכר בקפה. למרות שאני עדיין מסרבת להאמין שזה קורה שוב. ועדיין מלאת תקווה אשלייתית שהכל כולל הכל יוחרג מהסגר הזה. או לפחות עיר ירוקה כמו שלנו, שאין בה נשאים (או לפחות לא עושים פה בדיקות אז לא מגלים נשאים)... מקווה, מחזיקה אצבעות, אפילו מאמינה. שהציבור לא ישתוק, והציבור לא יסכים, והציבור יגיד אז מה, 500 שח דוח על זה שנסעתי להורים לחגוג את ערב ראש השנה? במקום מתנה לחג. לא נורא. ויסעו. להורים. בערב ראש השנה. ובחג. כי נמאס לציבור להישמע להנחיות לא הגיוניות. בטח שיוצאות מפי ממשלה לא הגיונית בעליל. שלא נדבר על זה שבסביבות 100 איש יתכנסו במהלך החג בבתי הכנסת הסגורים והממוזגים כדי להתפלל, ולאחרים לא יתאפשר ללכת לים ולשבת באוויר הפתוח? ובית הקפה שלי יהיה סגור למרות שיושבים פה פחות מ 60 אנשים, ועוד חלקם באוויר הפתוח..? מה זה השטויות האלה??? ואף מילה על ההוא שנסע לארצות הברית ערב הסגר, ולקח את בניו ״היפים״ במקום את שר החוץ של הממשלה שלו. ושלא נתחיל אפילו לדבר על זה שהחנות שלי תיסגר. שלא נוציא אפילו מילה אחת נוספת שתסביר לי איך אני אמורה לפרנס שני ילדים כשהחנות סגורה. שהמשק סגור. אה כן, נזכרתי, מענקים. נו, לך תסמוך על ממשלת הטימטום והזיגזג הזאת שתוציא מענקים שבאמת יכסו את הוצאות העסק שלי. צחוק מעבודה. זה מה שהם עושים פה עם כל בעלי העסקים. עם כולם. והפרוייקטור, שלא נדבר מילה אחת עליו, כי אז באמת אתרגז. לא יהיה סגר, ערים ירוקות, טיפול נקודתי. איפה הוא ואיפה אנחנו עוד יומיים. לא, ונתב״ג, בכלל בדיחה. עדיין אפשר לקנות כרטיס ולנסוע מפה לשבועיים למקום אחר וקצת יותר שפוי בעולם. אולי באמת אקח את הילדים וניסע מפה. אנטוש את הבית שלי, את החתולה שאני צריכה להאכיל כל יום, את העסק, אתכן לקוחות יקרות, ואלך לשפוך 20,000 שח (לפחות) על נופש במקום אחר שהוא לא פה. 20,000 שח שכדאי מאוד שאני אשמור לימים קשים. אה רגע, בעצם אלו הימים הקשים, הגענו אליהם, לא?