היום השמונה עשר

היום השמונה עשר. נו, כבר נמאס לראות כל הזמן את הספסל הזה. הבנו, את שותה אספרסו על הבוקר. על הספסל. כי אין בית קפה. כי קורונה. אז? וואי אתן לא מבינות איך אני צריכה את החצי שעה הזאת של הלבד. של השקט בלי הילדים על הראש, בלי הבית על הראש. רק אני והמחשבות. ״אמאאאא תכיני לי שוקו״, תכיני לי שוקו מה? ״תכיני לי שוקו בבקשה״, אוקיי. מכינה. אחרי חמש דקות, ״אמאאאאאאא תביאי לי עוגה בבקשה״, טוב, לפחות הוסיפו את הבבקשה עכשיו. חותכת להם עוגה. ״טוב ילדים, אני יורדת למטה לחצי שעה״ , אמאאאא אני רוצה לבוא איתך... ״לא, אני יורדת לבד עכשיו״. ביי. ואני סוגרת את הדלת, ונהיה שקט.

ככה כל בוקר.

וה 500 שח לכל ילד הזה, בכלל הרג אותי. תגידו, הם לא חושבים שם למעלה? מיליוני ישראלים ממשיכים לעבוד, מתפרנסים, והם צריכים את התוספת של ה 2000 שח האלו? טוב נו, נגיד שכן. נגיד שתמיד יש מקום לעוד 2000 שח. אבל יש פה אנשים שאשכרה אין להם הכנסה החודש. הרבה אנשים. אז במקום לפזר מיליונים בפאקינג מתנה לחג לאנשים שעובדים, תתנו את הכסף הזה לאנשים שלא עובדים. בחיי שאני לא מבינה את הראש של מי שמחליט של החלטות. תגידי תודה ותשתקי, יש לך שני ילדים ותקבלי 1000 שח, וואלה יופי. כדי לעשות ליל סדר לארבעה אנשים? דבילי להחריד. ומה עם אלה שאין להם ילדים? אבל יש להם עסק שלא עובד? לא, זה לא אמיתי המדינה הזאת. העיקר לכו תבזבזו מיליונים על 36 שרים ועל שני מעונות לראשי ממשלה. לא הגזמתם בכלל.

אני אגיד לכן את האמת? אני אחרי יום צילומים שהיה אתמול, והגוף שלי כואב מרוב מאמץ, ואני צריכה לעבור על 900 תמונות, והשבוע הזה נגמר בצ׳יק מרוב שעבדתי בו נון סטופ. תגידי תודה, יש אנשים שרובצים מול נטפליקס כל היום וממש עוד כמה ימים נכנסת להם משכורת מביטוח לאומי. (או נכנסה כבר.. אני לא ממש עוקבת), ומענק ילדים:) לפחות את עובדת. ככה זה להיות עצמאית. את קובעת לעצמך שאת עובדת גם אם כל הכלכלה בקריסת מערכות, את יוצרת את העולם העסקי שלך ואת מחליטה בו מה לעשות וכמה. השאלה היא אם אפשר לחיות מזה. ימים יגידו. טפו טפו טפו.