היום השלושים ותשעה

היום השלושים ותשעה.

כבר שבוע שהציפורניים שלי מתאווררות מלק. והבוקר החלטתי שדי, מספיק עם האנמיות הזאת, וקדימה למרוח. אז בחרתי בורוד. לא סתם ורוד, אלא כזה זרחני, ועוד בבקבוקון חדש שקניתי לפני כמה חודשים ועוד לא הספקתי להשתמש בו. לק חדש נמרח טוב. תמיד. לא משנה איזה סוג. אז שמתי שתי שכבות, וכשאני אעלה הביתה, אמרח את השלישית ועוד שכבת ציפוי מגן שתשמור על הלק במצב טוב שבועיים בערך.

אתמול עשיתי ניסוי כלים בחנות. פתחתי אותה. זאת אומרת לא ממש פתחתי אותה, כי אסור. עדיין. אבל הוצאתי את כל הדברים, ניקיתי אותה קצת, והתחלתי לסדר ולהחליף את החורף בקולקציה החדשה. אז בזמן שעשיתי את זה, השולחן עם שני הכיסאות היה בחוץ, הבובות, הסטנד עם הבגדים בסייל. החנות נראתה פתוחה. וסך הכל התאימה מאוד לרחוב מסביבי שנראה די פתוח ושגרתי. אם היה בא פקח, הייתי אומרת לו שהחנות לא פתוחה אלא אני רק מסדרת וכאלה. מה שהיה נכון תכלס. אבל לא בא פקח. ולא שוטר. מי שכן באו, זה לקוחות פוטנציאליות. הרגשתי כאילו הרחוב ממש צמא כבר לחנויות שייפתחו שוב. אחת אחרי השניה הן נעצרו ליד הסטנד, שאלו על מחירים, התעניינו. אל תדאגו, לא נתתי להן להיכנס. אבל עדיין... אתן יודעות איך הרגשתי? כמו לפני שנה, וכשפתחתי את החנות לראשונה. כאילו ואני חדשה ברחוב, כאילו והסביבה לומדת אותי ואני לומדת את השטח מחדש. אפילו כששפכתי את מיכל המים של הניקוז של המזגן בחצר של הבניין, זה הרגיש לי כמו משהו חדש. וכשישבתי בחוץ ושתיתי קפה, הרגשתי כאילו כולם מסתכלים על המחזה המוזר והחדש הזה. על חנות הבגדים החדשה שנפתחה להם ברחוב. זה היה מאוד נחמד. ואני הולכת לעשות את זה שוב היום. יש לי מלא לסדר, להחליף, לתמחר. לארגן את החנות לפתיחה המחודשת שלה, שכמו שאני קוראת את המצב ואת הלחץ הציבורי, זה יקרה ממש עוד כמה ימים. או אחרי יום העצמאות. בכלל, בנט הפך להיות הנציג הממשלתי המועדף עליי בשבוע האחרון, שכן הוא לא מפסיק לדחוף את הממשלה לפתיחה של 100% מהמשק וחזרת הילדים למסגרות החינוכיות. זה שלא שמים עליו ולא מקבלים את ההצעות שלו, זה סיפור אחר:) אבל לפחות קולו נשמע. או לפחות אני שומעת אותו...

אתמול ראיתי באיזו קבוצה ענקית של אימהות בפייסבוק, שמישהי שאלה שאלה: אם הילדים היו חוזרים עוד שבוע למסגרות, הייתן שולחות אותם לבית ספר? כמות ה״לא״ היתה מדהימה. כאילו, מה אני מפספסת פה? אתן לא רואות שהילדים קמלים בבית וחייבים את המסגרת, את החברים, את הפעילויות? אתן לא משתגעות מזה שהם בבית כל היום, מול המסכים, מתים לאינטראקציה חברתית וגירויים מגוונים? ומה איתכן בנות? אין לכן עבודה? אתן לא רוצות לחזור לחיים הרגילים שלכן?!? בקיצור, הייתי בשוק. ושתדעו לכן, שאתמול התפרסם מחקר בהולנד שבדק את הנדבקים בקורונה בתוך המשפחות, וגילה שמי שאחראי להדבקה בתוך המשפחות היו תמיד המבוגרים, ולא הילדים. אז אולי הם לא ה״מדביקים השקטים״ שחשבו שהם. אולי אפשר להחזיר אותם לבית ספר ולא לדאוג שהם ידביקו את כל המשפחה שלהם. אולי הולנד תסתמך על המחקר הזה ותפתח את בתי הספר. ואולי יצאו עוד מחקרים בכיוון הזה ויעירו אותנו מהסיוט שאנחנו נמצאים בו.

עניינים טכניים לסיום. יש אצלי עדיין חבילות בחנות. כאלה שלא נמסרו ולא נשלחו ומחכות לכן שתבואנה לאסוף. סתם אומרת, שאם בא לכן לצאת להתאוורר, לעשות סיבוב, אז תקפצו לחנות ותקחו אותן. בכל מקרה אני שומרת לכן עליהן. אז אין מה לדאוג.

זהו בינתיים, ירדתי היום עם חולצה קצרה ואני יושבת פה כבר יותר מחצי שעה על הספסל וקופאת מקור. מקור, לא מקורונה:) אבל זה קור מזכך כזה. מכווץ את כל כלי הדם ומכוון אותי להתמקד בדברים טובים וחשובים.

שיהיה יום טוב ותהיו חזקות