היום הרביעי

היום הרביעי. היום כבר הייתי קצת יותר חכמה, וביקשתי מהמאפייה, את האספרסו בכוס חרסינה, שלא תתהפך לי מהרוח כמו שהיה אתמול.

חייבת להודות, אתמול הייתי מבועתת. מהמצב, ממה יהיה, מהסרט הרע שעובר פה על כולנו. אני אשכרה מרגישה שהחליטו לצלם פה סרט הוליוודי אפוקליפטי, עם סצנות הזויות, ומראות קשים, וכולנו, בלי יוצא מהכלל, בכל העולם, סטטיסטים ושחקנים בסאגה המטורפת הזאת. בסרט המטורף הזה.

וחוסר הוודאות, זה בכלל יכול להעביר על הדעת. מתי זה ייגמר, לכמה זמן הכסף שלי יספיק, איך העולם ייראה עוד חודש, ועוד חודשיים. האמת, התחלתי הבוקר כבר לעשות תוכנית כלכלית. עם עצמי. מה אני עושה עם הצ׳קים בחוץ, מה אני עושה עם ההתחייבויות. איך העסק ימשיך לעבוד, ואיך לעזאזל אמשיך לפרנס את שני הילדים שלי. ואפרופו ילדים, מה אני עושה איתם, שאלוהים יעזור. האמת התחלנו להיכנס לשגרה מסויימת, עם לוח זמנים גדול שתליתי על הדלת, והילדים משתפים פעולה רוב הזמן, וזה שיעור לגמרי לא רע בשיתוף פעולה, בשיפור היחסים בין האחים, בכבוד הדדי וסבלנות. ושוררת אהבה בבית. שזה נעים.

אז הבוקר הסתכלתי על הבית, וראיתי שיש כל כך הרבה דברים לעשות, כאלה שבימים כתיקונם אין לי זמן להתייחס אליהם בכלל. למשל, שתי ארוניות בילי של איקאה, גבוהות כאלה, מדפים עד התקרה כמעט, עמוסות בצעצועים בחדר של הילדים. לא יזיק להם פינוי טוטאלי, ניקוי, מיון וסידור. נראה לי הילדים יחשבו שזה משחק לא רע, והנה העברנו עוד שעתיים סגורים בבית.

והקולקציה החדשה, היא לגמרי בדרך אלינו. מה יהיה איתה? רק אלוהים יודע:) למרות שאני סומכת על הלקוחות שלי שיתאהבו בה בשניה, ולמרות המצב, ואולי דווקא בגללו, ירכשו אותה, כאילו אין מחר.

כאילו אין מחר. איזה משפט אפוקליפטי הזוי שפתאום מתיישב עם מה שקורה פה.