היום העשרים ואחד

היום העשרים ואחד. לבושה במכנסיים קצרים, חולצה קצרה, וכפכפים, ירדתי למטה לבוקר חם ומחניק, בלי טיפת רוח לנשימה. מזל שבתחזית אמרו שבערב ירדו הטמפרטורות ויחזור להיות נעים.

בזמן האחרון, זאת אומרת בחצי שנה האחרונה, אני אוהבת לראות חדשות. אני מתחילה לראות בדיליי של חצי שעה בערך, (ממיר של פרטנר טי וי), יושבת לי עם הקפה אחרי יום ארוך, ושמה פליי כשהבית שקט וזה סוף סוף הזמן רק שלי. (מה שנחמד בלראות בדיליי, חדשות וכל תוכנית שהיא, זה שאפשר לרוץ קדימה בזמן הפרסומות ואפילו כשיש כתבה שלא מעניינת, מדלגים עליה פשוט.) לא תמיד אהבתי לראות חדשות. אבל משהו בפוליטיקה והבחירות והפרשנויות, החזרתיות הזאת, והמונוטוניות הזאת, איפשרו לי בזמן צפייה בחדשות מן ניקוי ראש שכזה אחרי ימים עמוסים ואחרי ההשכבות של הילדים.

כשהתחילה הקורונה, זה נהיה אפילו יותר מעניין, והכלכלה, והעולם כולו שהפך להיות הומוגני באופן אפוקליפטי, וכמובן הפוליטיקה... אבל אתמול בערב, חמש דקות אחרי שהתחלתי לצפות בחדשות, פתאום לא יכולתי לשמוע יותר על הקורונה. לא יכולתי לשמוע עוד שאין חומרים לבדיקות, למרות שיש כבר מטושים, ושזה נכנס לבידוד וזה יצא ממנו, והמגעים לממשלת אחדות, והמענקים שלא יגיעו לפני פסח, וכל הבאלגן הזה שאופף את המדינה שלנו מכל עבר.

די! הבנו. כבר חודש המהדורה נראית ונשמעת אותו דבר. כמה אפשר לשמוע על החולים בני ה 90 שנפטרים מהנגיף. ואם הם היו נפטרים (כי זה טבע האנושות) סתם ממחלות ״הרקע״ שיש להם - הרי לא היינו שומעים על זה. כי עולם כמנהגו נוהג, וזקנים מתים. די! הבנו. והילדים מתחרפנים. כמה אפשר כל הזמן להיות בבית כששיא היום הוא לרדת למטה עם הקורקינט לשעה. תחזירו לנו את החיים. תחזירו לנו את הכלכלה. תחזירו לנו את בתי הספר!!

אתמול קראתי משהו שצור שיזף אמר, (בניסוח חופשי שלי), שמעניין אותו כמה מבוכה תהיה באנושות אחרי הקורונה, כשנסתכל על מה שהמדינה והעולם כולו עשו , (ואנחנו כמובן אזרחים שומרי חוק, אז הלכנו בעקבותיהם) על ההיסטריה, על ההשבתה, על הקריסה הכלכלית, ועל שום מה? על שום נגיף שפעת שגובה חיים בעיקר מבני 90 ומעלה, הרבה פחות מאלפי מחלות אחרות, והרבה פחות מאחוזי התמותה הרגילים של האנושות. (כי טבע וזה.)

אז אולי די?

וואי כמה טרוניות יש לי על הבוקר. כי באמת מתחיל להימאס. שמישהו שם יתעורר למעלה, יבודד את מי שצריך לבודד, ויחזיר לנו את החיים. ולילדים את המסגרות.

ובשינוי נושא של 180 מעלות, עוד דבר קטן. שהוא בעצם גדול. ובעצם הוא ממשיך את קו הקיטורים שלי על הבוקר:) כאילו ובטיימינג מושלם של חג הפסח, כל תמונה שלי ושל דגם חדש שאני מעלה, מרגישה לי כמו יציאת מצריים. זה כל כך קשה לי, שאתן לא מבינות. אני מרגישה מותשת אחרי שאני מעלה תמונה. ואחרי שהעלתי, עוד לפני שאני מסתכלת בכלל על הלייקים והתגובות, אני מרגישה שיצאתי מעבדות לחירות. לא יודעת למה. לא יודעת למה זה כל כך קשה. כנראה שזה קשור לעובדה שאני זאת המצולמת שם. וזה לא פשוט.

אבל איך אומרים? עברנו את פרעה, נעבור גם את זה:)

ואם נמשיך שניה באווירת חג הפסח, כנראה שהשנה, בתום הפסח, כשהמדינה תשיב לנו את החיים למסלולם (בעזרת השם ), המשפט ״ יצאנו מעבדות לחירות״ במשמעויות כפולות, ישב עלינו בול.

זהו. עשיתי ונטילציה. עמכן הסליחה:) ויאללה שייגמר כבר.