היום החמישים ואחד

היום החמישים ואחד.

אחרי שתעבור הקורונה, ונגיע לאפס בעקומות, והילדים יחזרו לבתי הספר ולגנים, ובתי הקפה ייפתחו, וגם ההופעות וההצגות והכל, אז נרגיש הכי חזק את המשבר הכלכלי. כי זה שנפתחו החנויות, זה לא מספיק. זה שחזרנו לעבוד, זה ממש לא מספיק. אפילו זה שאתן קונות (תבורכו), זה עדיין לא מספיק. אתן יודעות למה? כי הבהלה וההיסטריה שאחזו פה את כולם בגלל חודש וחצי בלי אפשרות להכנסה, יצרו התנהגויות עסקיות חדשות. התנהגויות שיהיו פה הרבה אחרי הקורונה, התנהגויות שלא יאפשרו את ה״חגיגה״ שהלכה פה לפניה. אתמול פגשתי חמישה אנשים שכבר החלו לסגל לעצמם את ההתנהגויות החדשות האלו. אלו הן התנהגויות חרדתיות, בגלל המצב, שיוצרות קשיחות וכוחניות שלא יאפשרו לעשות עסקים בצורה הזאת. וזה מאוד חבל. כי דווקא עכשיו צריכה להיות ערבות הדדית כדי להרים את המשק בחזרה מהצניחה החופשית שהלכה פה. דווקא עכשיו צריך את מרחב הנשימה של לפרוש תשלומים עד שתימכר הסחורה. דווקא עכשיו צריך את ההבנה שאם רוצים לחזור לעבוד כמו שצריך, צריך קצת לוותר, קצת יותר להתגמש, קצת יותר להכיל. ואנשים, שאין להם שקל בבנק, לא יכולים לסגל את ההתנהגויות האלה. בטח לא עכשיו. בטח לא גברים. ומה לעשות שכל מי שאני עובדת איתו בתעשייה הזאת הם גברים? וכשגבר מתחיל לצעוק עליי, כי זה מה שהוא יודע לעשות בשעת משבר, ובטח אחד שאין לו מערכת טיעונים מגוונת מידי, ובטח לא כזאת שמשכנעת, לא משנה כמה כוחות אאסוף, לא אצליח לגבור על שקרים או על אטימות.

אז כזה פגשתי אתמול, כפול חמש. יצאתי חבולה בשן ועין, בעיקר בגלל הבגידה באמון. אנשים שאני עובדת איתם שנים, אנשים שעברו איתי את כל הדרך המאתגרת של העסק הזה, הם אנשים אחרים עכשיו. הם אנשים שהמדינה פגעה להם באמון בנקודות הכי רגישות וקשות של החיים, ועכשיו אין להם אלוהים יותר. והם משפריצים את זה החוצה בלי לזכור מי עומד מולם. בלי לזכור שאני לקוחה מעולה כבר שנים, כזאת שלא מאחרת בתשלומים, כזאת שלא חוזרים לה הצ׳קים (מה שמאוד רווח בתעשייה הזאת). בקיצור, המשבר הזה רק מתחיל עכשיו. והשפעותיו על הכלכלה ימשיכו עוד שנים קדימה. האם אני אשרוד את השינוי הזה? האם אצליח לעבוד עם הכוחנות הזאת? וזה לא שלא הכרתי גם קודם את סוג האנשים שאני עובדת איתם, אבל המשבר הזה לקח את כל העניינים, והקצין אותם למקסימום. ודווקא עכשיו, שהמצב והילדים והכל, כילו לי כמעט את כל הכוחות, והספקים מקשיחים עמדות באופן בלתי מתפשר בעליל, ומעצבות סוגרות על ימין ועל שמאל, והחרדה אוחזת מכל כיוון אפשרי, צריך לשנס מתניים ולאזור כוחות, אלוהים יודע מאיפה, ולעבור את זה בחתיכה אחת ואם אפשר אז על הרגליים. ואני מצטערת שאני מערבת אתכן בעניין הזה, אבל הכדור לגמרי במגרש שלכן עכשיו. זה תלוי בכן אם העסק הזה ישרוד את המשבר הכלכלי הזה. אם ״נועה רובין״ תמשיך לעצב ולייצר לכן בגדים שאתן אוהבות. זה לגמרי בידיים שלכן. ואני, כדי להקל עליכן את המשימה החשובה הזאת, פותחת היום מבצע חדש שיאפשר לכן לרכוש ולהתחדש בלי יותר מידי רגשות אשם:) אוטוטו אצלכן במייל.