היום הארבעים ושמונה

היום הארבעים ושמונה.

שבת בבוקר, יום יפה, אמא שותה כבר את הקפה השני שלה, ונשארה בחיים כדי לספר - זאת השבת הראשונה שלי בלי הילדים מזה חודשיים! הילדים נסעו עם אבא שלהם לצימר על הים (במסווה של דירה פנויה של אמא שלי), חוגגים עם הטבע שמסביב- ים, דיונות, שקיעות, אחרי חודש וחצי שהיו סגורים בעיר הצפופה וחסרת המרחבים הזאת, ואני - בעננים. קודם כל מהלבד. אין, לא היה, ולא יהיה דבר טוב מזה עבורי - להיות לבד! ושנית, מזה שהילדים חופשיים סוף סוף מההסגר המטורף הזה. על פניו, הייתי יכולה היום להישאר בבית ולכתוב לכן משם, כי הבית ריק. אבל זה חזק ממני, ההתארגנות בבוקר והיציאה מהבית פלוס שקית זבל פק״ל שאני מורידה כל בוקר.

אתמול כתבתי פוסט אינטראקטיבי בו שאלתי אתכן שאלה לגבי הכתיבה שלי. זאת היתה חוויה מאוד עשירה ומפתיעה, לקרוא את כל התשובות שלכן. כי מעבר לתשובה הקונקרטית שביקשתי, קיבלתי פידבקים משוגעים על מה הכתיבה הזאת עושה לכן ומהווה עבורכן. האמת הייתי קצת בשוק. שוק טוב כמובן. כמה פרגון ואהבה והודיה על המילים האלה שאני כותבת. ואני, מה אני בכלל, סתם יושבת על ספסל ושופכת אוטוסטרדה את מה שיש לי בראש באותו בוקר. אבל מסתבר שעם צורת ההתבטאות שלי, בחירת המילים ואופן סידורם במשפטים, זה מצליח לגעת בכן, ולעשות לכן טוב. מה שעוד היה קצת מפתיע אתמול, זה פניה שקיבלתי מבחור שיצאתי איתו אי שם לפני 15 שנים, מה שהופך את הפידבק מגברים על הדברים שאני כותבת, לפעמיים ברציפות, יום אחרי יום. הוא כתב שהוא לא יודע אם אני זוכרת אותו אבל הוא קורא אותי כבר 40 יום, החמיא על הכתיבה ואיחל אושר ועושר. ברור שזכרתי אותו, וברור שהוא היה מופתע שזכרתי. אבל מה שמרתק אותי בכל הסיפור הזה, מזכיר לי קצת את השאלה הפילוסופית בתורת ההכרה על העץ שנופל ביער ואף אחד לא נמצא שם כדי לשמוע אם הנפילה עשתה רעש, או לא. אז ככה, אני כותבת. לכן. אבל בלי לדעת באמת מי קורא ובאיזה פיד אני עולה, ואיפה היו עיניים שראו, ואיזה ״רעש״ זה עשה, ומי שמע. אם בכלל:) ואני כותבת מהבפנוכו שלי, כמעט בלי פילטרים ובלמים, במדיה שמיליוני אנשים מחוברים אליה, ומסתבר, באופן מפליא ומצחיק למדי, שלא רק אתן קוראות את מה שאני כותבת, אלא עוד הרבה אנשים שלא חשבתי בכלל שיקראו. עכשיו, אני לא מטומטמת, וברור שאני יודעת שהמילים שלי חשופות לכל עבר, אבל כל עוד אני לא יודעת בוודאות שמישהו מסויים קורא את זה, זה לא קיים בתודעה שלי. אני כותבת חופשי, וזה מה שמעסיק אותי. למי זה נופל מול העיניים - קורא או לא קורא, אוהב או לא אוהב, זה כבר לא ממש מעסיק אותי. ובגלל זה כנראה התגובות שלכן אתמול מאוד הפתיעו אותי. לא בגלל שאני חושבת שאני לא כותבת טוב או משו כזה, אלא פשוט כי ה״רעש״ שזה עושה אחכ אצל מי שלא מגיב או מי שאני לא יודעת שקורא - לא מתקיים אצלי. אפילו כשיש תגובה מאחת מכן על מה שכתבתי, אני מיד גוללת למעלה לפוסט כדי לראות, רגע רגע, מה כתבתי שם?:) בקיצור יש פה איזה ריקוד עדין כזה עם עצמי, שלפעמים אתן מצטרפות אליו עם המילים שלכן, ולפעמים לא, אבל בגדול ההשפעה המלאה שלו על החוץ לא ממש ידועה לי. וכשאני מקבלת מכן פידבקים, וכשאני מגלה שגם אנשים שלא חשבתי שקוראים - קוראים, זה מפתיע.

עד כאן לנושא האפיסטמולוגי המרתק הזה של המציאות מול הידיעה. ~~~

אתמול היה יום מאוד משמח בחנות. בכלל, הרחוב שקק חיים, והתשוקה לקניות השפריצה מכל עבר. היה לי שקט בראש להתעסק בעבודה, עם הלקוחות, עם כל מה שהייתי צריכה לעשות, כי הילדים כאמור, לא היו שם. חזרתי לבית ריק ושקט, וגלשתי ברפיון שרירים ומחשבות, לתוך שישי אחהצ מושלם, לבד.

אני מתחילה לראות ניצנים של יציאה הדרגתית מהמשבר הזה. אני מזכירה לעצמי, שבאמת אמרתי לעצמי שיתהפך העולם אבל אני אצליח לצאת מהמשבר הזה על שתי רגליים ואולי אפילו חזקה יותר, ואני מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה. גם בגלל שדיברו אתמול סוף סוף גם על כיתות ד׳ עד י׳, וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי שדיברו על תוכנית יציאה לגביהם. התוכנית היא, שבמהלך מאי, לכל המאוחר אחד ביוני, גם הם יחזרו ללימודים. וכן, אני יודעת שאת הגנים דחו בשבוע. אבל זה פחות מזיז לי כרגע כי הקטנה נמצאת במרחק של 20 קילומטר ממני ודואגים לה ואוהבים אותה ואני אעשה הכל שזה יימשך עוד כמה ימים:) בקיצור, למרות שהבלאגן חוגג, נראה כאילו מתהווה איזו תוכנית, גם אם ניסיונית וקצת מעורפלת. אבל לפעמים, כשמציבים מטרות ברורות, יותר קל לנסות להתיישר לפיהן.

אז נחזיק אצבעות חזק חזק שמספר הנדבקים והמונשמים לא יעלה באופן משמעותי, ושהילדים יחזרו ללמוד במסגרות סוף סוף.

יש לי עוד מלא מה לספר לכן, אבל אני אעצור כאן כי חייבת להמשיך עם היום המקסים הזה.

נשיקות בינתיים אתן מדהימות!!