היום הארבעים וארבעה

היום הארבעים וארבעה.

והוא היום השלישי לפתיחת החנויות, ובטבלת יאוש היום החמישי לפני שהקטנה חוזרת לגן. אלא אם היא תהיה בסבב השני של שלושת הימים ואז זה עוד שמונה ימים. על הגדול אין מה לדבר בכלל, אבל מצד שני, כמו שהממשלה הזאת פועלת בלי תוכנית סדורה, בכיבוי שריפות והחלטות מהיום למחר - יש מצב שגם הוא חוזר אוטוטו. אבל בינתיים, לא.

רוח קרירה של בוקר נושבת פה על הגבעה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. האמת היא, שאין לי באמת משהו מעניין במיוחד להגיד על זה. כי אני לא באמת מבינה את הכאב הזה. כי לא חוויתי אובדן מזעזע שכזה. מלבד העובדה שאני מבינה את הסמליות של היום הזה. אבל בינינו, מי ששכל את אהובו או אהובתו בפיגוע או במלחמה או סתם בשירות צבאי, כולם מזעזעים באותה מידה, לא באמת חושב וזוכר ומתייחד עם זכרון החלל רק ביום הזה. זה הרי נמצא שם ונוכח בכאב חד או קהה כל יום וכל בוקר וכל ערב. בכל הגיג מחשבה ובכל זכרון ובכל ריח שפתאום צף ומזכיר. כל יום. לא רק היום. אז ליבי איתכם. בלי יכולת אמיתית להבין את כאבכם. למרות מאז שנולד לי בן, ואני רואה בטלוויזיה אמא, ששכלה את הבן שלה, חולפת בראשי מחשבה מזעזעת שאני מיד מסלקת אותה ממני, ולא מסוגלת להבין איך חיים אחרי דבר כזה. אבל איך אומרים, המציאות חזקה מכל דימיון, והחיים חזקים (כנראה) מהמוות. גם אם הוא של בן. שאלוהים ישמור עליהם. אז כאמור, אני יכולה להכיל, אבל לא להבין. אני יכולה להיות איתכם בכאבכם, אבל לא באמת להבין אותו. זה עצוב לי מידי רק לכתוב את הדברים האלה, ויחד עם העצב המודחק מהמצב הקורונלי הנוכחי - קטונתי. שניהם ביחד זה גדול עליי. ואני רק יכולה לאחל לכל מי שכואב כל יום, וגם היום, שיעבור לכם מהר היום הזה, ובכלל, שיהיה לכם קצת יותר קל מאתמול.

אז אחרי שהיום הזה יעבור, הוא יסתיים במעבר חד ולא רגיש ליום העצמאות, ונחגוג את קיומה של המדינה ששומרת עלינו מפני האויבים והקורונה, ונקווה לטוב. נקווה שלא יהיו יותר בנים נופלים במלחמות. נקווה שכל השכול יהיה קצת פחות קשה. נקווה שהילדים יחזרו מהר למסגרות חינוך מלאות. נקווה שהכלכלה תתאושש ושהשמלות שלי יימכרו כמו גרעינים. ונקווה שהמדינה הזאת תיקח באמת אחריות על המצב הזוועתי שהיא הכניסה אותנו אליו. גם בשכול, וגם במשבר.