היום האחד עשר
היום האחד עשר. מגרד לי בעין, ואני לא מגרדת. נגעתי כבר בכוס אספרסו, בסוכר החום, בבוחשן. לכו תדעו מה נדבק לזה.
בכלל, אתמול קראתי איפשהו שהכפפות והמסיכות בכלל לא מגינים עלינו. הם אמורים להגן על מטופלים מפני הרופאים שלהם. וכשיש לנו כפפות על הידיים, אנחנו חושבים שזה נקי ובלי לשים לב אנחנו נוגעים בפנים עם הכפפות ו...קורונה. אלכוג׳ל זאת ההמלצה. או מים וסבון. אני באופן אישי הולכת עם המים והסבון. מרגיש לי יותר נקי מהג׳ל הזה שמחטא אבל הידיים מרגישות לי דביקות ומלוכלכות.
אתן לא יכולות להתחיל להבין בכלל, באיזה באלגן הסחורה שלי מהמתפרה נמצאת. חלק תפור, חלק לא, חלק תקוע במקום סגור, חלק מגיע אליי היום. כאוס משוגע לגמרי. ואני, מה ביקשתי בסך הכל? שתגיע הקולקציה, אצלם אותה, ואתן לכן ליהנות ממנה גם. ומה יוצא? שאני יושבת במתח אדיר - מתי זה לעזאזל יקרה?!? ~~~~~~ ומה הודיעו לי עכשיו? ממש ברגע זה כשאני כותבת את המילים האלה?...- ששלוש גזרות תקועות במתפרה סגורה ואין שום דרך להוציא אותן ממנה. תגידו, המדינה הזאת השתגעה לגמרי?!? הם לא מבינים שאנשים מנסים להתפרנס פה על אף המצב ההזוי הזה? זהו. הלך עליי. רגע שניה, בואו נבדוק מה נשאר? עוד שתי גזרות, אולי שלוש אני אצליח להוציא. אתן יודעות מה? אני לא מתייאשת. אני אעשה עוד שתיים עם הבדים שנשארו ושלא גזרו אותם. יהיו לפחות חמישה דגמים חדשים! אני אעשה צילומים ביי הוק וביי קוק! ותהיה קולקציה! אינעל העולם.
כן, צפיתן עכשיו בשידור חי ממש ברגע שזה קורה, בהתלבטויות הרות גורל על קולקציית האביב ומה הולך להיות איתה. ושלא תגידו שאני לא עובדת. זאת העבודה שלי. להחליט החלטות משוגעות במצב כזה.
ועוד משהו קטן, מועדון הקיימות של נועה רובין תופס תאוצה, יש שם פריטים שלי למכירה או מסירה מלקוחות שרוצות לפנות קצת מקום בארון לקראת הקולקציה החדשה (שבעזרת השם תגיע במהירה), אז כנסו לשם ותיהנו קצת במצב הלא מהנה הזה.
