כבד

יום חמישי, ה 15 לאוקטובר, אוטוטו חורף. כבר כמעט חודש לתוך הסגר המוזר הזה, זה שאנחנו משתדלים בו כמה שיותר לצאת החוצה ולנשום אוויר, זה שאנחנו נוסעים בו בכבישי הארץ עם תיק תירוצים למחסומי המשטרות, זה שאנחנו ממשיכים לעטות על פתחי הנשימה שלנו מסיכות שמשמרות את החיידקים טוב טוב וקרוב קרוב אצלנו.

כבר שמונה חודשים שלא הלכתי לבקר את סבתא שלי. אני כותבת את זה, והבטן מתהפכת לי. אם אני הולכת לראות אותה, זה רק מבעד לשער ברזל מסורג, במרחק של ארבעה מטרים בערך ממנה. ואני לא מסוגלת. אי אפשר להתקרב, בטח שלא לגעת. סבתא שלי, ששרדה את השואה באומץ לא אופייני לילדה בת 12, שעמדה מול סורגי ברזל אימתניים מתוקף היותה יהודיה בפולין ב 1939, שהסתכלה למוות בעיניים כל כך קרוב ומפחיד בחסות החיילים הנאצים הנאלחים שראו בה לא יותר מעכברוש מפוחד שצריך להשמיד. שמונה חודשים שהיא נמצאת מאחורי סורגים, שמונה חודשים שאי אפשר לגעת בה, לחבק אותה, לנשק אותה. והיא עדיין בחיים. כן, שומרים על החיים שלה כדי שלא תידבק בקורונה, ובו בזמן גומרים על החיים שלה בצורה כל כך לא הגיונית. ״שומרים״ על החיים שלה, ושל עוד אלפי קשישים במצבים סיעודיים כאלה או אחרים. במקום לתת להם לגמור את החיים מחובקים ואהובים בחיק המשפחה, גומרים להם על החיים עם מסך הברזל של הגבלות הקורונה ההזויות. עזבו, אני לא באה לבטל את הכוונה לשמור על החיים שלהם מפני הוירוס הזה, את הכוונה אני מבינה. אבל היה עדיף לחסוך ממנה ומכל הקשישים, בין אם ניצולי שואה או לא, את אימת הסורגים והכליאה, ולתת להם למות מחובקים ונאהבים על ידי המשפחות שלהם.

סורי על הכובד על הבוקר. לפעמים זה יוצא גם ככה.