Search

עד מתי?

Updated: Jan 23

כן כן, אתן רואות נכון. ספיידרמנית קטנה התחילה להסתובב לי בבית. הילדים מתחרפנים באופן סופי. לא מהסגר הנוכחי כמובן, אלא מכל השנה המשוגעת הזאת. אבל הסגר הנוכחי, כבר עובר כל גבול.

אתמול הופיעה כותרת בוואינט, שמדגימה באופן מאוד ברור את מה שהתקשורת מאכילה אותנו ואיך זאת רק דרך אחת להסתכל על המציאות. הכותרת אמרה: ישראל במקום הראשון באכיפת ההגבלות. חמש מאות אלף דוחות על הפרת ההגבלות, לעומת רק שלושים אלף בבריטניה. אז בואו תראו דרך אחרת להסתכל על הממצאים. ישראל במקום הראשון בהפרת ההגבלות. ישראל במקום הראשון באוכלוסייה שמצביעה ברגליים ולא שומעת להנחיות. אבל לא, חשוב להדגיש את כוחה של המשטרה, וכמובן את כוחה של ההפחדה, שהמשטרה אצלנו במקום הראשון בחלוקת דוחות.

עוד שניה ויפרשו צבא ברחובות ויחסמו את הכבישים עם טנקים. עוד רגע יחסמו לאנשים את הדלתות שלא יצאו מהבית מהבידוד. אה רגע, בעצם ראינו את זה כבר קורה בשנה שעברה בסין. אז זהו? הפכנו לדיקטטורה? המגיפה שלא היתה שהפכה את עם ישראל לכלוא בתוך מדינתו, תחת הגבלות לא הגיוניות וניסויים בבני אדם.

מזל שבני האדם הם יצור מסתגל. אחרת כבר מזמן היה פה כאוס שלם. כי תכלס הרוב, נשמעים להנחיות, עד כמה שהן הזויות. וגם אני. החנות סגורה, אני נכנסת למקומות ציבוריים עם מסיכה, אבל תכלס, בעיקר כדי לא לחטוף דוח. תגידו מה שתגידו, כל עוד ימשיכו להתייחס לקורונה כמחלה אימתנית שקוטלת אנשים ברחוב כמו זבובים, אנחנו לא נצא מזה. תמיד תבוא עוד מוטציה, ותמיד יהיו נשאים. כי זה וירוס, והוא עף ברוח, ולכולם הוא יידבק מתישהו. השאלה היא מה התוצאה של ההדבקה הזאת. וכעיניכן הרואות - התוצאה הרפואית היא לא יותר חמורה ממחלות אחרות. אבל התוצאות ההרסניות שנגרמות למדינה ולכלכלה ולנפש הרכה של הילדים שלנו, בגלל ההתייחסות המוגזמת והלא הגיונית לוירוס הזה, הן חמורות מאוד. עיין ערך ספיידרמנית בבית:)

בחיי שאין לי כוח יותר.

ואת החיסון עשיתי רק כדי לתרום את תרומתי הצנועה לסיום המשבר הנוכחי. משבר. לא מגיפה.

תרומה שכנראה תלך לפח אם ימשיכו להתייחס למוטציות ולנשאיהן, ובמיוחד, לתאריכי משפט ונאשמיהם.


שולחת לכן נשיקות וחיבוקים



פוסטים קודמים בבלוג
Archive
  • Facebook Basic Square
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us

וייצמן 26 גבעתיים
Tel. 054-3030867

  • Facebook
  • Instagram
  • Pinterest

© 2023 by Noa Rubin