היום השלושים ושלושה

היום השלושים ושלושה.

נו, אז מה אתן אומרות? נעשה הימורים? עוד כמה זמן נשאר לי לשתות קפה על הספסל? שבועיים? יותר? פחות? כי שמעתי איפשהו בין כל בליל האסטרטגיות, שבתי קפה ומסעדות יחזרו לפעילות אבל בחמישים אחוז תפוסה. אין לי בעיה עם זה, כי גם ככה אני מגיעה בשמונה בבוקר לחצי שעה והקפה כמעט ריק בשעה הזאת. עשר שנים אני מגיעה לקפה הזה בשמונה בבוקר. עוד לפני שהוא שינה את עורו והפך ללנדוור, עוד כשהיו אופים שם בבוקר קרואסונים חמים עם שוקולד רותח שנוזל מתוכם, עוד כשהיה לי כלב חמוד ותינוק קטן בעגלה והייתי חייבת לצאת בבוקר מהבית כדי לא להשתגע. והתינוק גדל, והתחיל לזחול שם ברחבת הקפה, ואז נעמד על הרגליים והתחיל להביא לעצמו את הצלחת הקטנה עם עוגיית הפרח ריבה שפעם היתה להם, והתחיל לתפקד כמלצר חמוד מתוק, וכל המלצריות עפו על הג׳ינג׳י המהמם הזה. ואז הקטנה נולדה. וגם היא התחילה לזחול שם על המדרכה. ואז גם היא הפכה ל״מלצרית״ חמודה שמביאה לי את החשבון והולכת לשלם בגאווה ומדלגת בשובבות בחזרה עם העודף. היו פעמים, שחשבתי לעזוב את העיר ולעבור למושב איפשהו בפריפריה. איכות חיים וזה. אנשים אמרו לי, ומה תעשי בלי הקפה שלך בבוקר? אין מצב שאת מוותרת על זה. אמרתי, עדיף לי לעשות לעצמי אספרסו במרפסת הבית הפרטי שלי מול הנוף, מאשר לרדת פה מתחת לבית לבית קפה. אז אמרתי. בינתיים אני ממשיכה לגור פה בעיר, ולרדת לקפה כל בוקר (טרום הקורונה). הטקסיות הזאת, של לא משנה איזה יום ואיזה חג ואיזה חופש, אני מתלבשת ומתאפרת בבוקר, ויוצאת לקפה. ככה זה כשעובדים הרבה מהבית ולא חייבים לצאת לעבודה בשמונה בבוקר. אני חייבת לצאת. אז זאת העבודה שלי, לצאת לקפה על הבוקר ולשתות קפה. על הדרך אני כמובן גם עובדת:) זאת הפתיחה של כל יום שלי. לפעמים משתלבות בזה פגישות עבודה, לפעמים מפגשים ספונטניים שמובילים לעבודה, ולפעמים סתם שיחת טלפון ארוכה עם אמא שלי כדי להשלים פערים מהפעם האחרונה שדיברנו. ולפעמים אני גם סתם קוראת עיתון. פעם הייתי עושה גם תשבצים וסודוקו. אבל כבר שנים לא. אין לי ממש זמן לזה. הקבועים של הבוקר הפכו להיות מכרים של בוקר טוב ושיחות מזג אוויר קטנות, העוברים והשווים (או שוות) שחולפים על פניי כל בוקר זורקים פה מילה שם מילה (בדרך כלל אותה מילה..), בקיצור, שגרה. מבורכת. כן, אני פריקית של שגרה. משהו בסדר, בשליטה, בניהול הזמן שלי, מבקש ואוהב שגרה. וברור שמידי פעם אני אוהבת גם אירועים שוברי שגרה. אוהבת מידי פעם לצאת מהנוהל הקבוע של החיים שלי ולשבור שגרה. הירידים שאנחנו יוצאות אליהם פעם בחודש חודשיים, הם לגמרי אירועים שוברי שגרה. אם הם מתחילים מוקדם בבוקר באיזה שהוא מקום מרוחק, אין קפה. זאת אומרת בית קפה. חו״ל (עליו השלום בינתיים) הוא אירוע שובר שגרה יופי. למרות שלבסוף, גם בחו״ל, אני מוצאת את עצמי נכנסת לאיזו שגרה של בית קפה בבוקר, ועוד אחד אחרי שעתיים ועוד ועוד ועוד. לא יודעת מה סיפור האהבה הזה עם בתי קפה. אבל לגמרי יש כזה בחיים שלי. אוי קורונה קורונה, תחלפי כבר מהעולם ותחזירי לנו את בתי הקפה.

ועד אז, אמשיך לשתות קפה על הספסל, ולספר לכן על מה שקורה פה בחיים שלי בינתיים.

יום שישי היום, למי שאיבדה ספירה. מקווה שבאמת ביום ראשון יקרו כמה דברים מרגשים בתחום החזרה לשגרה.