Search

היום העשרים ושישה

היום העשרים ושישה.

מרוב הקורונה הזה, כמעט ונשמט מלוח השנה שלי תאריך מאוד משמעותי, שכמעט ודילגתי עליו. ערב פסח, לפני שנה, פתחתי את החנות שלי. כן כן, החנות הזאת בוייצמן 26 גבעתיים שאירחה כה רבות מכן. החנות הזאת שהפכה להיות בית שמגיעות אליו מכל הארץ, בית שממנו יוצאים וחוזרים כל הבגדים לירידים, בית שאני מעבירה בו שעות על גבי שעות. בית. נקודה. אתן לא מבינות כמה התאריך הזה משמעותי, הרבה יותר מסתם פתיחת חנות. כל המהלך הזה של החנות החדשה, על כל ההשלכות העסקיות שלו, הוא הרבה יותר מסתם פתיחת חנות. הוא נקודת ציון, נקודת מפנה, נקודת פתיחה חדשה. בקיצור, עברה שנה, שנה מדהימה, שנה שקולקציה אחרי קולקציה החליפה את הנראות של החנות, סוף עונה אחרי עונה ושוב סוף עונה, די חגיגה הייתי אומרת. שנה! ואז...בום! קורונה. בוקס לפנים. לא יכול להיות יותר לא פייר מזה. אחרי שנה כזאת טובה, שאני הייתי טובה, שהחנות היתה טובה, שהכל הסתדר כמו לגו בגרף עולה במתינות - הקורונה הגיעה. אתן לא יכולות להתחיל להבין כמה נפגעתי. אישית, קודם כל. ככה אני נותנת את הנשמה שלי שנה שלמה לבייבי החדש שלי, ככה אני קורעת את התחת כדי שזה יצליח, וכשזה סוף סוף מצליח, הקורונה באה. השוק מתרסק. מיליון מפוטרים. והחנות נסגרת. איזה חוסר צדק משווע זה. הכי לא פייר שיש. כמעט הרגשה של בגידה. שלא נדבר על הקולקציה החדשה שהתעקשתי להוציא לאוויר העולם דווקא בתקופה המזויינת הזאת. כן, למה לא? נקלל קצת. אולי זה יעזור להוציא את הזוהמה מבפנים. אז נכון שיש לי אתר. ונכון שאתן קונות דרכו ודרך הטלפון. ונכון שהיה יריד וירטואלי ששיחרר אליכן הרבה סחורה שהיתה בחנות. אבל עדיין, זה לא זה. אי אפשר באמת לעבוד כמו שצריך כשהילדים (שיהיו בריאים חמסה טפו מתוקים שלי) יושבים עליי משש וחצי בבוקר, ולא באמת מאפשרים ראש נקי לעבוד. אי אפשר באמת לעבוד כשהחנות סגורה ואני לא יכולה לקבל אתכן בה. אי אפשר באמת לעבוד כשאין את הירידים הכל כך חשובים שאנחנו עושות בכל הארץ. כי נבנה איזשהו סוג של תזרים שהעסק יושב בתוכו והתרגל אליו, ופתאום לקחת לו נתחים כל כך משמעותיים, זה פשוט פשע. במיוחד אחרי השנה המדהימה הזאת.

אז זהו. נראה לי שפשוט אעביר את חגיגת השנה לחנות לאיזור סוף אפריל תחילת מאי, מה גם שמבחינת התאריך הלועזי זה עדיין קרוב:) ואשאר לי בינתיים, עד שיפתחו את החנויות ויחזירו לנו את הכלכלה, בתחושת חוסר הצדק הזה. תחושה שאתן מקלות אותה, ולו במעט, כשאתן ממשיכות להתחדש גם בתקופה הזאת.

סורי על הפוסט הפחות אופטימי. בלשון המעטה. גם זה קורה לי לפעמים.

ועכשיו נתחיל לספור את הימים עד ה 19/4, שבעזרת השם החנויות ייפתחו שוב ותתחיל לאט לאט חזרה הדרגתית לשגרה.

שיהיה סופשבוע קל (כן, היום לא יום ראשון



פוסטים קודמים בבלוג