שבועות
למה אני לובשת ורוד אופטימי בחג השבועות? כי מלבד העובדה שנעלי הפוקסיה האלו כבשו אותי בשניה הראשונה שראיתי אותן, חגיגת החג שלי התחילה אתמול. בעוד כל בית ישראל יצאו לחגוג בטבע, אחרי שבועות שהיו בבית, יצאו לפגוש את המשפחה, אחרי שבועות שהיו בבידוד, אני נשארתי בבית. לבד. וזאת החגיגה האולטימטיבית בשבילי. אחרי שבועות שהייתי עם המשפחה (הילדים) בבית, כבולה בדריכות אינסופית לכל צעקת ״אמאאאא״ שנשמעה בבית, מצאת החמה ועד אתן יודעות מתי. אחרי שבועות של ביחד, של ביחד חונק ולא מרפה, יש לי סופשבוע ארוך של לבד. נכון כל פעם שאומרים על הילדים שקשה, ושחונק, ושכובל, אז כל הפולניות מוסיפות ״שיהיו בריאים״..? אז כזה. שיהיו בריאים, אבל די:) אז כולם יצאו לטבע, למים הגועשים של הירדן, לכינרת המלאה, למנגלים המשפחתיים (כן כן, מנגלים, בשבועות), לסעודות משפחתיות מרובות גבינות ומשתתפים, לחיבוק הגדול הזה של המשפחה המורחבת. מה אני אגיד לכן? תיהנו. אני בוחרת בשקט. כזאת אני, עוף קצת מוזר שמעדיף לפעמים לעוף לבד. יש לי מספיק מהביחד מתוקף היותי עובדת עם קהל נשים גדול ומשגע, מתוקף היותי מטופלת על ידי שני ילדים מהממים, מתוקף היותי יצור די עירוני שחי במקום די שוקק. כשיש לי הזדמנות ללבד. אני עטה עליה. בלי לראות בעיניים. לא חגים, לא טבע, לא משפחה. כלום לא מזיז לי את המטרה מול עיניים, היעד הנחשק, לבד.
אז אני חוגגת ככה, עם הלבד שלי, עם הבית השקט נטול הילדים, הולכת מקצה לקצה ב 120 מטר מרובע שלי וכולו רק בשבילי. בלי ״כיבודים״:) לשלושה ימים של שקט.
בשבוע הבא בע״ה נחזור לשגרה מבורכת של ילדים חמודים שישנים בבית והולכים בבוקר למסגרות, שעות עבודה מלאות, הספקים אופטימליים, דגמים חדשים שמגיעים לחנות, צילומים מלהיבים, וטבילות צוננות בבריכת השחייה שכבר התגעגעתי אליה.
שיהיה לכן חג שמח מלא בטבע, משפחה, וגבינות.

תגובות