Search

פצע - בלי קשר לתמונה

בשבוע שעבר, השבוע שקדם ליריד הראשון שאחרי הקורונה, הייתי נורא לחוצה. כל כך לחוצה שכמעט לא עשיתי כלום. משותקת. ככה אני. מונעת מהלב, מופעלת מהרגש, ורק לפעמים מצליחה לעשות סדר מחשבתי מובנה בבליל הרגשות המשתוללים. איך העסק שלי מצליח לשרוד ככה יותר מעשר שנים? כנראה שבכל זאת יש שם מינון נכון של מחשבה, אסטרטגיה, טקטיקה. למרות שנראה כאילו הכל סוער וגועש. אז בשבוע שעבר, זה היה ככה. סוער. והשבוע, כבר ביום ראשון, רוגע שמזמן לא הרגשתי, עטף אותי מכל עבר. ביום שני כבר שאלתי את עצמי, מה שכחתי, מה לא הספקתי, מה יש לי עוד לעשות. לא הסתדר לי הרוגע הזה. ומה גיליתי? גיליתי שבגדול, אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלנוח קצת ולנשום. בשלישי כבר ממש השלמתי עם השלווה. וברביעי בבוקר, מרוב רוגע ואולי שאננות שהתפתחה ממנו, ברגע של היסח הדעת, תפרתי לעצמי את האצבע עם מכונת התפירה התעשייתית שלי. זה כבר הקפיץ אותי באלף קמ״ש מבריכת הרוגע ששחיתי בה. מלא דם, מלא כואב, וכל אתמול הייתי חצי מעולפת, כנראה מההלם ומהזרם החשמלי שנכנס לי לאצבע תוך כדי תפירה. הצלחתי איכשהו לעצור את הדם ולסגור את הפצע פחות או יותר, בלי תפרים. רק שנשארה שאלה קצת תמוהה בכל הסיפור הזה. המחט, שנכנסה לי לאצבע, נשברה. סנטימטר בערך, נעלם. האם הוא בתוך האצבע שלי?? כי תשובה לזה, אוכל לקבל רק אם יהיה זיהום רציני באצבע או צילום רנטגן. וצילום לא הלכתי לעשות:) בקיצור, הבנתן. יותר מידי רוגע משחרר לי כמה ברגים של שליטה ומאפשר לתאונות סוררות לפגוע לי ברצף החיים. אז עבר אתמול, בערפול חושים ארוך ומעייף, והגיע יום חמישי. עם כל הכבוד לרוגע ולשלווה, נראה לי שפשוט אחזיר לעצמי קצת מהקצב שאני רגילה אליו, כדי שלא אעשה עוד תאונות עבודה מעין אלו, שיפריעו לי לסדר הרצוי של הדברים.

זהו, היום אני באמת בסדר, אז באמת אין מה לדאוג לי . ובינתיים החנות ממשיכה לארח לקוחות מקסימות שמתחדשות בשמלות משגעות ומרשות לעצמן לעוף גבוה עם המראה שלהן.


פוסטים קודמים בבלוג