עדיין על הספסל

בוקר הספסל שלי תפוס. נו, אתן יודעות על ידי מי. אז התיישבתי על הספסל שקרוב יותר לכיכר. קצת יותר הומה, אבל לפחות המרחב האישי שלי, שקט. שמתי לב, שככל שמתרבות התגובות בחיים האמיתיים, לפוסטים האלה שאני כותבת, ככה אני מתמהמהת יותר בלשלוף את המילים החוצה ממרחבי התודעה שלי. פתאום הרפלקטיביות הזאת כשאתן מחזירות לי פידבק על המילים האלו שנכתבות פה, גורמת לי לחשוב עוד שניה אחת לפני שאני כותבת אותן, ובכך, לעצור את השטף המחשבתי. שלא תבינו לא נכון, אני שמחה שאתן אומרות לי כמה אתן נהנות מהכתיבה הזאת ומה היא עושה לכן, אבל זה גם קצת מביך לעמוד מול שטף המחמאות. בואו נגיד, שזה היה קצת יותר פשוט לכתוב את זה בספר שאין לי מושג מי קורא אותו, או אפילו תחת שם בדוי. האמת, אל תספרו לאף אחד, אבל עשיתי את זה פעם. אי שם לפני הרבה שנים, כשהייתי צעירה ופוחזת, כתבתי כתבה לוואינט, תחת שם בדוי. בזמנו, נושא הכתבה היה לדעתי אינטימי מספיק כדי שאכתוב אותה תחת שם שהוא לא שלי. כמובן שסיפרתי לכל הקרובים לי שכתבתי כתבה, ושפירסמו אותה, וזה תחת השם הזה. והראתי לכולם והשווצתי ודווקא היו תגובות אוהדות מאוד. אז בשביל מה היה השם הבדוי? כי נכון לאותו רגע שכתבתי את הכתבה, זה הביך אותי. זה כמו שאת הולכת לים עם בגד ים, וכל משמנייך פורצים ממסגרת הגומי הלוחצת שלו, ואת חושבת שכולם מסתכלים עלייך וחושבים עלייך כמה את שמנה וכמה זה לא יפה שאת חושפת את הצלוליטיס ואת השיפולים לעיני כל. אבל בעצם, אף אחד לא באמת מסתכל עלייך, כולם עסוקים בכלל בעניינם, בסיבוכים שלהם, בהנאה שלהם, ואת יכולה להיות שקטה ובטוחה לרוץ למים כשמשמנייך קופצים לכל עבר ולאף אחד לא באמת אכפת. אז כזה. את בסך הכל שם מעל כתבה בעיתון, שמספרת סיפור על בחורה שעברה חוויה עוצמתית. יש מי שמזדהה, יש מי שסולדת, אבל אף אחת לא באמת מכירה אותך, והמילים שאת כותבת, בכלל הופכות להיות של הקורא מהרגע שהוא קורא אותן. אז חשבתי שעדיף שהשם הזה שכתוב שם מעל הכתבה, יהיה בדוי. ושאם אשאר אנונימית, ההזדהות של הקוראים תהיה שלמה יותר. אבל במחשבה שניה זה שטויות. כי כמה אנשים כבר באמת הכירו אותי אז? 200? וכמה קראו את הכתבה? 200,000? אז השם שכתוב למעלה, היה בסך הכל זניח. ועדיין, היה לי קל יותר לפרסם אותה תחת שם בדוי. בקיצור, זאת דוגמא לא רעה לפער הזה שבין מה שאת חושבת על איך שהסביבה רואה או קוראת אותך, לבין מה שהסביבה באמת חושבת עלייך ועל מה שאת כותבת. למרות שבעידן הפייסבוק, עם התגובות והלייקים והחשיפה המיידית, הפער הזה נראה כאילו מצטמצם. אבל הוא בעצם ממשיך להיות תחת מסווה של חוסר ודאות. יודעות למה? כי התגובות בפייסבוק לא משקפות נאמנה את המציאות. לכאן או לכאן. מהצד החיובי של התגובות, היד קלה על המקלדת ואי אפשר באמת להסתמך על כל ה״אהבה״ המורעפת פה. ומהצד השלילי, זה של התגובות שלא נכתבות, יש עוד מאות ״אוהדים״, שקוראים באדיקות אבל לא משמיעים את קולם ותגובותיהם בכלל לא חשופות לעיני הציבור.

בקיצור הסתבכתי פה:) אמרתי לכן כבר פעם שלוגיקה זה לא הצד החזק שלי, נכון? ולפעמים להעביר נקודה שיכולה להסתכם במשפט וחצי, לוקח לי אלף מילים שלא מביאות אותי לשום מקום.

אז אם יש פה נשות רוח וחברה שיכולות לסכם את הנקודה במשפט וחצי - אתן יותר ממוזמנות. ומי שממש רוצה לקרוא את הכתבה ההיא שכתבתי אי שם בתחילת שנות האלפיים, מוזמנת לפנות אליי בפרטי ואתן לה את השם שצריך להזין בגוגל כדי להגיע אליה. למה בפרטי? אין לי מושג:)

נראה לי הספסל החדש הזה קצת שיבש עליי את דעתי הבוקר

שיהיה לכן יום מקסים הולכת להוציא חבילות:)