Search

יציאה מאיזון

וואלה מודה - הוציא אותי מאיזון הסגר הזה. למרות שגם החגים, בלי סגר, היו מוציאים אותי מאיזון. שלושה ימים שבת, ארבעה ימים לא, שלושה ימים שבת, וכן הלאה. עד שאיכשהו הרמנו את הראש מהמשבר הזה, עד שאיכשהו העסק עלה שוב על הגל, עד שאיכשהו צלחתי את השבועיים האחרונים של החופש הגדול עם הילדים, עד שהוציאו לי את המיץ מכל הכיוונים - בום! עוד פעם. עוד פעם ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הצורך להעסיק את הילדים, במקביל לסימני שאלה גדולים של איך עוברים את הסגר הזה, מה עושים עם החנות, עם הקולקציה החדשה, עם החיים. לא יודעת אם ראיתם אתמול את מנהלי בתי החולים אומרים בפריים טיים שהם לא על סף קריסה, אלא שהצוותים שלהם צריכים להיות מתוגברים. לא יודעת אם שמעתם בין השורות את מה שהם מתכוונים באמת. אבל אני שמעתי. הם אומרים בעצם שהם צריכים כסף. שצריך להזרים כסף למערכת הבריאות. מיליונים. לא מיליארדים כמו שהסגר הזה עולה. רק מיליונים. אז תנו להם אותם ותגמרו עם הפארסה המטומטמת הזאת. בכל מקרה באמת שהגזימו פה לגמרי. והכי מעצבן, שאני מנסה להפגיש את הקטנה שלי עם החברים שלה, ואתם יודעים מה כל ההורים עונים לי? שהילד שלהם אצל סבא וסבתא. לא אחד ולא שניים. ברור, ההורים עובדים והילדים צריכים סידור לזמן הזה, אז סבא וסבתא עוזרים להם. כשעימתתי את הסבא וסבתות הפרטיים שלנו עם העובדה הזאת, כמעט התחילה מלחמת עולם אצלנו במשפחה:) מה פתאום, ואסור, ומחסומים, ועניינים. בקיצור הרגעתי את המערכת ואני מסתדרת לבד.

הלכנו אתמול לפארק, ליד הבית. מלאאאאא אנשים. כן, במרחקים ולא בחמולות. אבל כולם יצאו לנשום את הרוח מהים שנכנסת לגבעתיים בסביבות שש בערב. שתי משטרות מפטרלות בין הילדים שנוסעים על האופניים בשבילים, מידי פעם כורזים שיש להקפיד על מסיכות, כן כן, באוויר הפתוח, בפארק. מיותר לציין שאף אחד מהיושבים על הדשא לא הרים את המסיכה מהסנטר, למרות שהמשטרה ביקשה ומסתכלת לכולם בלבן של העיניים אבל לא עושה כלום. כי גם הם לא כל כך מבינים למה לשים מסיכה באמצע הפארק כשאוויר פתוח של כמה מטרים מפריד בין האנשים.

מצטערת על האנרגיות, אבל זה באמת מתחיל להיות גדול עליי. השבר הזה של תפיסת המציאות כמו שהכרנו, ההבנה את הדברים שמתנהלים לפי איזה הגיון ברור, ירדה לטימיון. וזה קשה. כואב לי על הילדים, שמתחרפנים. שצריכים את המסגרת ואת הפעילות כמו אוויר לנשימה. סדר העדיפות של המשבר הזה לא ברור לי. מגיעה לבית חולים חולת דיאליזה, בת 90, במצב קשה, (מהדיאליזה, כן?) על הדרך רואים שהיא גם נושאת את הנגיף הארור, אז היא ישר מתוייגת כחולת קורונה במצב קשה. והיא וכמוה, הם הסטטיסטיקה שמצביעה על 600 חולים קשים מה״מגיפה״ הזאת. תורידו את כל הנשאים הקשישים שסובלים ממיליון מחלות של התפוררות הגוף לקראת סוף החיים - ותקבלו הרבה פחות ״חולים קשים״ מקורונה. אבל חיי הילדים שלנו פחות חשובים, נכון? הנזק העתידי של הסטטיסטיקה העקומה הזאת פחות חשוב...

אז נמשיך לחיות תחת שבר המציאות הזה. נמשיך לסבול בשקט יחסי את חוסר ההגיון של האיסורים האלה, ונקווה לטוב. כי זה מה שנשאר לנו לעשות, אחרי שתלשנו את כל השערות מרוב תסכול.

מחר יום חדש. יאללה לעבודה.




פוסטים קודמים בבלוג