Search

היום השלושים וארבעה

היום השלושים וארבעה.

טוב, אי אפשר שלא להתחיל בזה.

אסטרטגיית היציאה. תכנית שחרור המשק. ההקלות.

יו ניים איט. מכבסת מילים לחוזרים לשגרה.

ישבתי אתמול בזמן החדשות, כמו מול סרט מתח, וחיכיתי למוצא פיה של קרן מרציאנו כשמנתה את העסקים שיורשו לפתוח ביום ראשון.

כלי בית, כן. חומרי חשמל, כן. נקיון וכאלה, ברור שכן. אפילו הספרים נכנסו לרשימה הזאת איכשהו.

מה לא? הלבשה וצעצועים.

סעיף אחרון. מרטו לי את העצבים עד אז. ואז הביאו אותה בבום. את - לא.

אני כבר מתארת לעצמי את ההתנפלות שהולכת להיות בחנות שצמודה אליי, נעמן, כלי בית סירים בישול ומטבח. נו, החדר הזה שאנחנו לא יוצאות ממנו כמעט בחודש האחרון. וכמה דברים גילינו שחסרים? וכמה פעמים אמרנו, יא, אם רק החנות הזאת היתה פתוחה הייתי מחליפה את הסיר הזה, או קונה עוד כוסות וכיוצא באלו.

אז כלי בית - כן. סירים, כלי אוכל, הכל עובר מיד ליד, לכיור לשטיפה והופ - לפה שלנו.

אבל בגדים - לא.

למרות שאפשר לכבס לפני שלובשים. למרות שעד שתלבשי הקורונה כבר תמות ממשטח הבגד.

ההגיון היחיד שאני מוצאת בזה, ובזה שהכניסו אותנו למתחם הילדים עם הצעצועים, זה שהם חוששים מהילדים הקטנים שיזילו ריר על בגדיהם הפצפונים בזמן שמודדים, או על הצעצועים השם ירחם, ויפיצו את הקורונה לכל עבר.

אז למה לא לעשות הפרדה? בגדי ילדים - לא, בגדי מבוגרים - כן.

לא, אין אנשים בשר ודם מאחורי החנויות האלה שאתם משאירים סגורות באבכת יד.

ממש לא. זה סתם למראית עין, חנות.

אין נשים שמתות כבר להיכנס לחנות בגדים ולקנות שמלה. לא, ממש לא.

ואין נועה אחת שכבר מתה לצאת לעבודה ולקבל לקוחות בחנות שלה. ממש לא.

אז זהו - שכן. ממש כן.

מקווה שהם יתעשתו שם למעלה תוך יומיים וכבר ביום שלישי הם ישחררו גם את חנויות הבגדים.

כן, אני יודעת, צריך לחכות שבועיים. אבל אולי לא. אולי הפעם. אולי רק אני? 😅

אתמול הייתי בחנות. איזה שעתיים.

באו לקוחות לקחת את החבילות שלהן.

הייתי צריכה לעשות קצת סדר בחבילות, בבגדים שחסרים, בהחלפות, ובין לבין פגשתי אתכן, מגיחות שניה מהבית כדי לאסוף את השמלות והמכנסיים והחולצות שהזמנתן.

זה היה נחמד.

הסתכלתי על החנות מסביבי, כמה אני מתגעגעת לשבת שם ולשתות קפה עם הקולגה מהחנות ליד, להיכנס כשמגיעה לקוחה ולהוציא אותה מאושרת עם שלל חדש ומרגש.

זה ייעודי לי בחיים. לעשות לכן שמח וטוב על הלב. וכשאין את החנות ואת הירידים ואת המפגש הבלתי אמצעי איתכן כשאתן מודדות שמלה ומתעלפות עליה, אז המפגש הוירטואלי איתכן, בוידאו, בפייסבוק, בהודעות ובטלפון, מציל אותי.

בלי זה, אני קמלה.

מזל שיש אתכן, בחיי.

ומזל שאתן שומרות על הגחלת.


פוסטים קודמים בבלוג
Archive
  • Facebook Basic Square
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us

וייצמן 26 גבעתיים
Tel. 054-3030867

  • Facebook
  • Instagram
  • Pinterest

© 2023 by Noa Rubin