היום העשרים ושמונה
היום העשרים ושמונה.
אחרי יותר משלושים יום שאנחנו עמוק במגיפה, היום התחילה חובת חבישת המסיכות. לא... זה לא קשור למשלוח המסיכות הענק שהגיע לארץ:)...לא, זה לא מתוזמן.... הקורונה כבר נמצאת בכל מקום, אבל איך אומרים, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
למה אני לא עושה מסיכות? כי אין לי בדים מתאימים. מסיכות עושים מאריגי כותנה, ואני, מה לעשות, עובדת עם סריגים. (כותנה, ויסקוזה, לייקרה). ואריגים, יש לי מעט, אבל פחות מתאימים למסיכות. אז לי ולמשפחתי אעשה מאיזו ציפית מדליקה שאמצא בבית. אבל ללכת לקנות בדים? אי אפשר עכשיו. סגור. שבוע הבא - אולי. אלוהים גדול:) חוץ מזה, בינינו, יש לי דברים הרבה יותר גדולים (תרתי משמע) לעשות. ~~~ סוף השבוע היה בסימן ירידה. שחור כזה, לא ראיתי בעיניים מאז פרוץ המגיפה. אבל כבר אתמול התחלתי להרגיש את העלייה. בכלל, אני כבר מספיק גדולה כדי לדעת, שכשיש יום שחור, והכל נראה רע, מחר יהיה יום חדש, ובאופן כמעט וודאי, משהו ישתנה. המחר אוצר בתוכו אנרגיה אחרת, מצב רוח אחר ותכנים אחרים. וכמעט כמעט תמיד - זה קורה. והמחר מרגיש קצת יותר טוב. לפחות.
כשהייתי צעירה יותר, נגיד בשנות העשרים עד תחילת השלושים, בעידן טרום כדורי המצב רוח הנפלאים והפרספקטיבה הבוגרת, המצב היה אחר. וכשהיה לי יום שחור, חשבתי שזהו, החיים נגמרו, מעכשיו הכל יהיה שחור ואין שום דרך לצאת מזה. זה היה כל כך אמיתי וכל כך שורשי וסוחף, שלא היתה אמת אחרת ואפילו יום המחרת היה ממשיך להיות שחור.
מזל שהתבגרתי:)
ובנימה בוגרת ואופטימית זו, אני רוצה לבשר על פתיחת שבוע השקת הקולקציה החדשה שלי. השבוע, כולכן תקבלנה למייל קופון מיוחד, שיאפשר לכל מי שרוצה לרכוש פריט אחד או שניים מהקולקציה החדשה - להתחדש ולהתפנק. כי איך אפשר בלי קצת קניות לנשמה? וכמה אפשר להוציא כסף על אוכל ועוד אוכל והמקרר מפוצץ? ובינינו, כמה אוכל אנחנו זורקות כשאנחנו קונות יותר מידי? אז יאללה, להסיט את המשאבים למקום יותר הגיוני וממלא מצברים מאוכל. בגדים!!:))
לחיי מה שעושה לנו טוב בחיים.

Comments