Search

היום הארבעים ושלושה

היום הארבעים ושלושה.

שהוא היום השני לפתיחה המחודשת של החנות. נראה לי שאין מנוס מלהחזיר את העובדת לחנות. אין לי שום אפשרות להיות בחנות מהבוקר ועד הערב, ויש לי ״בעיית״ ילדים. בעיה מבורכת, אבל בעיה. וגם בשבוע הבא כשהקטנה תחזור לגן, היא תחזור רק לשלושה ימים מתוך שישה. מה נעשה עם השלושה האחרים? מה שאני עושה היום. לוקחת אותה איתי לעבודה. מה רע? שמלות צבעוניות, תכשיטים, נעלי עקב, כל מה שילדה ממוצעת אוהבת לשחק איתו. ממוצעת? - כן. אבל שלי לא ממוצעת. שלי מיוחדת במינה:), מקסימום נעלי עקב. כל השאר, עזבו אותה ותנו לה סוכריה על מקל ומסך- והיא מאושרת. טוב נו, לא ממש מאושרת, אבל לפחות רגועה ולא מציקה. בתחילת הלמידה מרחוק שהיתה בגן, היא הסתכלה שלוש שניות על המורה מקריאה סיפור ואמרה, לא רוצה לשמוע את זה. ביום השני, קראתי לה לזום, והיא סירבה. בבדיקת נוכחות שכל ילד היה צריך לעשות אימוג׳י שאומר מה הוא מרגיש, היא בחרה בלי להניד עפעף באימוג׳י של המתגעגעת, ואמרה בקול חנוק שהיא מתגעגעת. וככה זה בערך הסתיים, העניין הזה של הלמידה מרחוק. סירוב מוחלט לכל משימה, לכל זום, ולכל וידאו עם סיפור שהגננת שולחת. כמובן שמידי פעם אני מנסה שוב לעניין איתה ולגרות אותה כן להשתתף. אבל היא בשלה. לא מסוגלת להתמודד עם זה שהגננת והילדים מול העיניים, והיא לא מסוגלת לפגוש אותם. לשחק איתם. זה עצוב, וזה חבל לי, אבל אני לא לוחצת. ממש לא. המוזר הוא שבכל החודש וחצי הזה, היא לא קיבלה ולו פעם אחת טלפון מהגננת לשאול למה היא לא משתתפת. אני רק יכולה להניח שהגננת לא ממש שמה לב שהיא לא משתתפת, ויש לה מספיק על הראש עם הלמידה מרחוק הזאת ועם כל הילדים שלה שיושבים לה על הראש. אז הקטנה שלי נשמטה מהתודעה. לא נורא. הם יחזרו בשבוע הבא לגן ונחליק את העניין כלא היה. אגב, גם הגדול מתנגד נחרצות לזום. את המשימות הוא איכשהו עושה, אבל הזום, לא יודעת מה יש שם, אבל הוא לא רוצה. הוא לעומתה, כן קיבל טלפון מהמורה ששואלת ומפצירה בו שישתתף בזום. כנראה בגלל שאין לה ילדים :)) (או שאולי יש? וואלה פיספסתי את הנקודה הזאת ). בכלל, אם היה צריך לחלק ציונים לאימהות בתקופה הזאת לפי מידת ההשקעה שלהן בילדים, אני חושבת שהייתי מקבלת ציון די נמוך. זאת אומרת, לאכול הם אוכלים טוב, לישון הם ישנים טוב, אבל בין לבין הם שומעים רוב הזמן ממני, אני לא יכולה אני צריכה לעבוד. או לפחות ככה הביקורת העצמית שלי אומרת לי. יכול להיות שאני מגזימה והם כן מקבלים ממני תשומת לב, כמובן לא כזאת שהייתי יכולה לתת אם הייתי בחופש, אבל יש משהו... כך או כך הם מתחרפנים ואני אוכלת את הלב. אבל ככה זה עובד באימהות, לא? רגשות אשם זה חלק מהמשחק. חלק מהתפקיד:).

ומילה אחרונה על החנות. אני מאמינה ורוצה להאמין ולקוות שמחר לכל המאוחר מגיעים לי סוף סוף שלושת הדגמים שהיו תקועים במתפרה. מבטיחה לשתף אתכן באוצרות לכשיגיעו. אני נרגשת לקראת המאורע. כי בימים טרופים אלו זה לגמרי מאורע חגיגי. מה שעוד חגיגי ולגמרי סיבה למסיבה זה שבוע הפתיחה המחודשת של החנות, בו אני מעניקה לכן באהבה רבה פריט מתנה על כל קניה של שני פריטים. הקופון שנשלח אתמול במייל לכל חברות רשימת התפוצה שלי ושהיום אני משתפת אותו גם פה, הוא: שגרה חדשה. ופריט אחד מהשלושה שבחרתן יורד אוטומטית מהחשבון. אז קדימה, אוצנה רוצנה לעשות שופינג כחול לבן שמשמעותי כל כך להמשך קיומם של עסקים כמו שלי. או שפשוט תגיעו לחנות:)

רק מזכירה, מאחר והעובדת עדיין לא חזרה לעבוד, ומאחר והילדים לא חזרו עדיין למסגרות, שעות העבודה שלי בחנות תהיינה גמישות , ממש כמו בשנה שעברה כשפתחתי את החנות לראשונה ועדיין לא היתה לי עובדת. אז דברו איתי לפני שאתן מתכוונות להגיע ונוודא שאני באמת שם.


פוסטים קודמים בבלוג
Archive
  • Facebook Basic Square
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us