Search

היום הארבעים וחמישה

היום הארבעים וחמישה.

והוא היום כרביעי שהחנויות פתוח... אופס. היום סגור. סגר, עוצר, יום העצמאות. יושבת כבר חצי שעה על הספסל, מקשיבה לשקט, לציפורים המצייצות, למשפחות המתעוררות בבניינים מסביבי לעוד יום ארוך ומשעמם בבית. התעוררתי בשש בבוקר, ונשאבתי לשקט הזה. חלף רק שבוע וחצי מאז שוחרר הסגר, וכבר התגעגעתי לשקט הזה ששוב התמלא בשאון העיר. גם אם ברחוב לא נוסעת אף מכונית, וגם אם שבע בבוקר והחנויות עדיין לא נפתחו - כשאין סגר, יש רעש. אולי מנתיבי איילון וכביש 4 שרחוקים שני קילומטר קו אווירי ממני כל אחד מכיוון אחר. אני לא יודעת ממה, אבל יש רעש. ועכשיו - שוב השקט הזה. השקט הזה שעושה לי נעים בגוף, שמרפה את השרירים הקטנים ביותר שלי, כאלה שלא ידעתי שמתוחים בכלל, עד שבא השקט הזה והרפה אותם. לא יכולתי להימלט שוב מהמחשבה הזאת הבוקר, שאולי באמת מקומי לא פה, בכרך הגדול הזה במרכז הארץ. אולי הגיע הזמן כבר להגשים חלום ולעבור לאיזה מושב מרוחק ושקט. חשבתי לעצמי איזה רעשים יכולים להיות שם, מלבד הציפורים, נביחות של כלב, ובכי של תינוק מבית שכן. למרות שתכלס, נביחות של כלב ובכי של תינוק גם כן יכולים להוציא אותי מהדעת לפעמים, אבל אם הם מרוחקים מספיק, אז אולי לא. אז כן, זה המצב שלי נכון לבוקר יום העצמאות הזה. הראש מתרוקן והמחשבות היחידות שחולפות בו הן אלו על השקט. ככה אני. נוכחת בהווה. משתדלת לא להכניס דאגות עבר ותוכניות עתיד לרגע מזוכך של הווה נוכח. מודעת לרגע שבו אני חווה את ההוויה כמו שהיא מתקיימת סביבי בהווה. בודהיזם? מדיטציה? תקראו לזה איך שאתן רוצות, אני קוראת לזה נוכחת בהווה. וזה מתאפשר בכל רגע נתון בו אני משחררת את כבלי העבר והעתיד. כן, גם במצב בו הקטנה מנדנדת ובוכה ועייפה, וזה מעצבן ממש - אני נוכחת. סובלת ונוכחת:) לפעמים אני עוצרת את שטף ההוויה, ומתכננת תוכניות, ומתחשבת בעבר. אבל כמעט תמיד זה במודעות, שיש לעצור עכשיו את חווית ההווה ולהתייחס עכשיו לדברים שקרו ויקרו מתוך ההבנה (השגויה לפעמים) שדברים לא יקרו אם לא אגרום להם לקרות. אבל בגדול, אני משתדלת לצאת לפעולה מתוך חוויה נוכחת בהווה.

כמה פילוסופיה על הבוקר, אה? כזאת אני, מתפלספת לפעמים. בטח כבר שמתן לב לזה:). אוהבת להרגיש את המילים בונות מבנים רעיוניים שמתיישבים לי טוב בראש. לא תמיד מבנים מוצלחים, לא תמיד אני מצליחה לעקוב אחרי עצמי, לפעמים חוט המחשבה משתחרר ונעלם, אבל אני משתדלת. יש כאלה שממש טובים בזה, לוגיקנים כאלה, שבונים מבנה מחשבתי סדור משלב הנחת היסוד או האקסיומה ובמעלה כל שלבי התיאוריה שנבנית אחר כך. אבל אצלי, זה לפעמים מתבלבל. לוגיקה לא היה המקצוע המצטיין שלי באוניברסיטה, וגם לא מתמטיקה בתיכון, אבל השאיפה לשם והדרך לשם - עושה לי נעים. וכן, גם להכיר במגבלות הקוגניטיביות שלך זה לא דבר של מה בכך..

בא לי לשבת פה עוד ולהמשיך לכתוב ולכתוב, אבל הילדים... והכלים... והכביסה...

אז ניפרד עכשיו לעוד יום של כלום עמוס במיליון דברים לעשות:)

יום עצמאות שמח


פוסטים קודמים בבלוג