Search

היום הארבעים ואחד

היום הארבעים ואחד.

אתן מכירות את זה שאתן שומעות מה שאתן רוצות לשמוע? אז בחמישי בערב, בחדשות, אמרו כתבו והכריזו על זה שחנויות הבגדים עומדות להיפתח כבר מחר, והממשלה מתכנסת בשעה זאת (חמישי בערב) כדי לאשר את ההקלות. הגיע חצות בין חמישי לשישי, ועדיין אף מילה. בשבע בבוקר של יום שישי, הודעה, הממשלה תתכנס בבוקר כדי לאשר את ההקלות. ובאמת, בשעה 11 בערך, כותרת בוואי נט, ההקלות אושרו. כל חנויות הרחוב ייפתחו. אני, שכבר הייתי בחנות, נשמתי לרווחה ענקית, והכרזתי קבל עם ופייסבוק - זה קרה!! החנות פתוחה! אחרי עשר דקות בערך, הודעות מכל הכיוונים, הישמרי לנפשך, היזהרי, כי ההקלות תוקפן רק מיום א׳. יופי נחמה. לא יכלו לכתוב את זה בכותרת? רק באותיות הקטנות בתוך הכתבה? אבל היה כבר מאוחר מידי. והלה כבר היתה בחנות ומדדה לה בגדים (עם מסיכה) להנאתה. אל תדאגו, לא קרה כלום. הכל בסדר. חוץ מזה, ההתרופפות בשבוע הזה, גלשה לכל תחום אפשרי ואפילו בתי הקפה נפתחו לטייק אווי, וראיתי כמה פלאפליות שכבר מוכרות חופשי מנות פלאפל. יום פה יום שם, זה לא מה שיעשה את ההבדל. עוד שבוע נדע אם ההתרופפות הזאת לוותה בשמירה על מיגון והגיינה וריחוק כראוי למלחמה בנגיף - או שלא.

בקיצור, זה היה טיפה׳לה מוקדם מידי. אבל No harm done. מה שכן, טעמתי את הרגשת החופש לפתוח את החנות ללא כל פחד. גם אם היא היתה אשלייתית נכון לאותו רגע:).

אבל ביום ראשון, זה כבר סיפור אחר. ביום ראשון אפתח את החנות בשעה 10 בבוקר, אשב לי בחוץ לשתות את הקפה, ואראה איך הרחוב חוזר לשגרה חדשה. ממוגנת, מהוססת, קצת חשדנית, הרבה פחות בזבזנית, אבל מבורכת.

חייבת לספר לכן קטע מצחיק שהיה אתמול. נכנסה לקוחה לחנות, זאת אומרת לא ממש נכנסה אלא עמדה בחוץ, והתחלנו לדבר. היא שאלה על שמלה שהיתה בחוץ וכאלה. בעודנו מדברות, עם מסיכות, אמרתי לה תורידי שניה את המסיכה שאני אראה את הפנים שלך. היא הורידה ומיד העלתה בחזרה ואמרה לי שהיא מתביישת בגלל השפם. חשבתי שאני לא שומעת טוב, אמרתי לה אבל את יודעת שרק את רואה ומרגישה את זה, אני בכלל לא שמתי לב. היא אמרה, כן, זה עניין של הרגשה. עכשיו אני, לא ממש מבינה בזה. משני טעמים. אחד, שאני לא עושה שפם. מעולם לא עשיתי. והשני, שאם הייתי עושה, אז כמו שאני עושה לי את הציפורניים, ומספרת את עצמי פעם בשנה בערך, הייתי גם עושה לי את השפם. כאילו, אתן באמת לא יכולות למרוט לעצמכן לבד כמה שערות מהפנים? כנראה שלא. לא שופטת, סתם לא מבינה בזה. מה שכן הבנתי וממש הצחיק אותי וגם אותה, זה שכל אותן נשים שהולכות עם המסיכות ברחוב באדיקות כה רבה, נחנקות ולא יורידו שניה את המסיכה מהאף כדי לקחת נשימה, זה בכלל בגלל השפם!! וואי איך צחקנו. כן, גם היא.

בכלל, אני מה זה מתגעגעת לכל האינטראקציות הקטנות האלה איתכן שכשאתן באות לקנות בגדים או סתם למדוד להסתכל ולהתאוורר. אלה תמיד השיחות הקצרות והמפתיעות האלה שמתרחשות כששני אנשים שלא מכירים נפגשים ומשוחחים על רגל אחת. אמנם רגל אחת אבל עמוקה מאוד לפעמים. ומשהו בבגדים ובמדידה ואולי בחשיפה מאפשר שגם השיחה הקצרה הזאת תהיה נטולת מסיכות (מלבד אלה שממגנות אותנו מפני הקורונה), ישירה ואמיתית.

זהו בנות. אני ממש מתגעגעת לפגוש אתכן ולראות אתכן מודדות את הבגדים שלי ואת החיוך המרוצה הזה שמתפשט לכן על הפנים כשאתן מסתכלות על המראה. למרות שעם המסיכה אני בטח לא אראה אותו, אבל סמכו עליי שארגיש אותו.

נשיקות


פוסטים קודמים בבלוג