Search

בחנות

טוב נו, גם זה פתרון. פשוט הלכתי לחנות, הוצאתי שולחן החוצה, ולקחתי אספרסו מהמאפייה הסמוכה. להם עוד לא סגרו את מכונת הקפה. ככה זה, מדינה של חוסר עקביות. בהכל. או לחילופין מדינה של שיטת מצליח. לחלק מצליח ולחלק לא. למאפייה שליד החנות, הצליח. הקפה לא ממש. אבל מכונת הקפה פתוחה:). אז אני יושבת מחוץ לחנות שלי, שלט גדול של ״החנות עובדת דרך אתר האינטרנט www.noarubin.co.il ...״ תלוי על חלון הראווה, מגן עליי מפני שוטרים תועים שתוהים למה החנות פתוחה. היא פתוחה כי אני עובדת. מסדרת, מארגנת, שולחת חבילות, ועכשיו - שותה קפה. זה מותר. מארגנת את המחשבות שלי לשבוע הזה, למרות שכבר יום שלישי, ועוד שניה הוא נגמר. אבל השבוע הזה התחיל בסימן בלבול וחוסר מיקוד, כך שלקח לי יומיים להבין מי נגד מי ואיך זה הולך להתבצע. מה הולך להתבצע? הילדים, הפעלתם, הדגמים החדשים, הגזירה שלהם, הצילומים שלהם, המכירה שלהם. החיים. תחת מעטה הכאוס ששרר עדיין אתמול בבוקר, התקשרתי לאמא שלי, והסרתי לרגע את תדמית ה״נועה בסדר, היא חזקה, היא עובדת ומצליחה לעבור את התקופה הזאת כמו גדולה״, והפכתי לרגע לקטנה. ללא יודעת מה היא עושה ואיך היא הולכת לעבור את זה. וזה היה בטיימינג כל כך מדויק. כמו במטה של קסם, אמא שלי פצחה בנאום תמיכה ועידוד עם משפטים עוצמתיים שהסירו לי את הערפל מהעיניים וציירו לי תמונה חיובית לגמרי. את יודעת שאת יכולה, אני יודעת שאת יכולה, עברת את הסגר הראשון, תעברי גם את זה. תמשיכי לייצר, ולצלם, ולמכור. ברור שתמשיכי למכור. ופתאום המילים האלה, הרימו אותי. המילים שיצאו מתוך הפה שלה, של האמא הזאת שלי, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש עם עוצמות נתינה ותמיכה ועידוד, כל כך אוהבת אותי ומעריכה אותי וכל פעם כשאומרת את זה, זה נשמע יותר טוב. וכשאמרתי לה שאני כבר שלושה ימים לא מצליחה להרים את עצמי לעבוד ואני אומרת לעצמי לא נורא, שחררי, תני לעצמך כמה ימים של כלום, של ואקום, של מנוחה. כשאמרתי לה את זה והיא חיזקה אותי ואמרה נכון, טוב מאוד שאת נחה, וטוב מאוד שאת מפרגנת לעצמך גם לא לעשות כלום, זה ריגש אותי. כי בדרך כלל היא נרתמת ״לעזור״ בביקורת ועצות איך לעשות והפרגון לא בא לה בקלות. אבל הפעם, היא הפציצה. תמיכה מושלמת. כן, יצאתי מחוזקת משיחה עם אמא שלי. זה קורה מידי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, אבל שווה את כל השיחות האחרות שאני יוצאת בשן ועין. כמובן לא בכוונה שלה, פשוט כי כזו היא הדינמיקה בינינו.

אז היום אני יותר מפוקסת, אנסה לקדם כמה דברים חשובים, והופ ייגמר עוד שבוע. הילדים כבר התרגלו לשגרה הזאת של הכלום, שגרה שאני משתדלת לתבל להם ברגעי אושר קטנים וממלאים.

מאוחר יותר אעלה ללייב מהחנות, ואצלם לכן אותה כאילו אתן באות לבקר, אבל מרחוק:)

נשיקות


פוסטים קודמים בבלוג